שבוע שעבר חלמתי חלום מזעזע. בדרך כלל אני לא זוכר שום חלום שאני חולם, או שאניל לא חולם בכלל....
פתאום על הישוב שלי נחתה מגפה של מחלה קשה שמתפשטת במהירות, קראו לה "סארס", אבל היא לא היתה כמו "סארס" המקורית אלא יותר כמו אבעבועות כאלה, אבל חשוכות מרפא.
כדי להגן על הציבור אטמו בתים. לא ברור אם אטמו אותם כדי להגן על מי שבפנים או מפני הבתים.
בכל מקרה, אשתי כבר יצאה בבוקר לעבודה, ואני לא הייתי בבית, כשאני חוזר אני רואה שאטמו לי את הבית.
"הבן שלי נשאר בפנים" אני צועק ואף אחד לא מקשיב. אני כמעט משתגע מהאפטיות של כולם הבן שלי אטום בבית האטום שלי, והוא בכלל לא יודע, הוא עוד ישן.
אבא שלי אמר לי שאולי יותר טוב שהוא שם, ככה הוא יותר מוגן.
אותי לא מעניין כלום, אני נכנם לבית ומוציא אותו החוצה.
כל מי שיכול היה לסוע מהישוב ולברוח עם האוטו שלו, ברח. גם ההורים שלי ם הבן שלי.
אני נשארתי כי אשתי יצאה בבוקר לעבודה עם האוטו שלנו.
כל מה שנשאר בישוב התרכז במבנה אחד, גם אני הגעתי לשם. מה שהיה שם היה עוד יותר מזעזע.
בצד ימין של המבואה של הבית היה מין מסדרון. נכנסתי למסדרון. כולו היה מלא בתאים כמו כלובים. בכלובים היו אנשים נגועים במחלה. מלאי אבעבועות, חיוורים, רזים ומשוועים לישועה כל שהיא, אם יחס, אם אוכל, אם מים....
גם במבואה הסתובבו אנשים הלוך וחזור כאילו הם מחפשים משהו גם אני הסתובבתי הלוך וחזור כאילו אני מחפש משהו.
מישהו נגע בי, אני נכנס ללחץ אבל ממשיך בשלי, כנראה עוד לא מצאתי את מה שחיפשתי. חלק מהם היו נגועים.
מישהו שנראה כאילו הוא מבין, אומר לי שאם אין לי חום אז אני בסדר, אבל אני לא ממש רגוע כי גדלו לי כמה אבעבועות על אצבע ימין. הוא אמר לי לדאוג להיות כמה שפחות נראה להצמד לקירות.
אני לבוש קפוצ'ון, הכובע של הראש כדי שלא יגעו לי בראש, והידים שלי בתוך השרוולים כדי שלא יגעו בי.
כל הזמן מגיעים אנשים שאני מכיר, גם חלק מהם נגועים. הם מנסים לגעת בי, כנראה כדי לחוש איזשהוא חום, קרבה, אני מנסה להתחמק מהם כדי לא להדבק, אבל לא ממש נעים לי מהם.
כנראה שבשלב זה התעוררתי.
תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
