רוחמה מתבוננת

אני כבר לא סופר את הזמן שלא עדכנתי, אבל זה משנ כמעט רק לי ולמעט מאד הקוראים שלי, אז ברוכים השבים גם אתם, אם אתם עדיין קיימים.

מזל שהיו שבוע שעבר בחירות ברשות הפלסטינית.

אז ככה-  נפגשתי עם חבר כדי להחזיר לו כרטיסי זכרון ששאלתי ממנו בחתונה האחרונה שצילמנו ביחד.

אז כבר ישבנו על קפה.

אז כבר יצאנו לצלם את הבחירות במזרח ירושלים.

מאז ההתנתקות לא צילמתי אירועים חדשותיים. גם כי אין בזה פרנסה, וגם כי התחלתי לסלוד מזה.

בזמנו (לפני ההתנתקות) הפסקתי לצלם עיתונות כי הרגשתי שאני מנצל מצב של חברים שלי.

 אני יודע שזה לא חד משמעי ואפשר להסביר את זה כתיעוד של היסטוריה, אבל לי זה היה קשה.

מאז בטח הבנתם- אני מצלם חתונות, כי הרבה יותר כיף לצלם אנשים שמחים באירוע החשוב של חייהם.

זוהי לא קלישאה- זה מרגש כל פעם מחדש.

אז לעיניינו.

הלכנו לצלם בחירות.

היה כיף.

הבחירות הלכו חלק גם מהצד של מערכת היחסים של צלם ומצולם.

היה כיף לצלם חדשות ולא לנסות לקלוע לטעם של עורכי העיתונים.

גם לא צילמתי בכמויות מסחריות (רק כ60 פריימים).

דוגמא ראשונה.

גם דיברנו על צילום מסכנים.

היו צלמים בהיסטוריה שצילמו מסכנים, אבל זה היה לפני מאה שנה. היום צילום כזה גובל בפטרונות.

כל אלה שחושבים שיצילו את המסכנים ממסכנותם, כמו אלה שחשבו שיהפכו את המרוקאים שעלו לארץ לאשכנזים כמוהם, או אלה שיחנכו את הערבים, הבדואים, האתיופים, הדתיים וכל מי שלא כמוהם להיום בדיוק לפי השבלונה שתכננו להם.

כמו האמריקאים לאינדיאנים.

עוד דוגמאות כיד הדמיון.

קשה לצלם אנשים או תרבויות ולהתעלם מיצר הפטרונות או הבעלות הזה.

הכי חשובהוא שאחרי הרבה זמן יצאתי לצלם! ולא רק לעבודה.

זהו לבינתיים..

 אני.