אני כבר לא יודעת מה לחשוב ואם לצחוק או לבכות. בעצם,לבכות ברור שלא,כבר הזלתי הרבה יותר מדי דמעות בחיים שלי על פרדי,מאשר מה שמגיע לו. פרדי,למי שחדש כאן,זה האקס המיתולוגי שלי(למרות שלפעמים אני בספק אם מגיע לו הכינוי הזה). היינו יחד שנתיים,והיינו הראשונים אחד של השני בהמון דברים,וכמובן(יש לי הרגל משונה כזה להישאר בקשר עם חברים לשעבר),נשארנו ידידים,אפילו טובים.
למרות שאנחנו מדברים בטלפון,ושיצא להיפגש פה ושם, לא הייתי אצלו בבית כבר כמעט שנתיים,אם לא יותר.
ביום שישי בבוקר היה לי מבחן,וחזרתי מהאוניברסיטה באוטובוס,וירדתי בתחנה שקרובה לבית שלו,אז הרמתי לו טלפון ושאלתי אם בא לו שאני אקפוץ,הוא הסכים,וקפצתי. הייתי אמורה להיות אצלו משהו כמו חצי שעה,לכוס קפה וקצת עדכונים של מה נשמע וזהו,אבל איכשהו זה הפך לשלוש שעות,עד שחבר שלו בא (כי הם קבעו ללכת לים בצהריים)אז הוא היה חייב כבר לצאת,ובדרך הם הקפיצו אותי הבייתה.
אני אפילו לא יודעת לתאר מה הרגשתי בכל הפגישה הזאת,להיות בבית שלו,לראות את המשפחה שלו..הלואי שהייתי יכולה להגיד שזה עשה לי רק טוב וששמחתי לראות אנשים ודברים שהתגעגעתי אליהם ושמעוררים זכרונות טובים. אבל אני לא. רק שאני גם אפילו לא יכולה להגיד שזה עשה לי ההפך והעציב אותי, כי זה לא.זה בילבל אותי,זה היה מוזר. מצד אחד היו לי קצת דמעות כאלה,של עצב כשראיתי כל מני דברים שהשתנו אצלם בבית ושהם כבר לא מה שאני מכירה,ודמעות של התרגשות ושמחה לראות את המשפחה שכל כך אהבתי והתגעגעתי אליה,וגם חיוכים של זכרונות טובים.
זה התחיל מזה שאמא שלו הגיעה הבייתה בדיוק כשאני הגעתי. כמה אהבתי אותה,בכלל כל המשפחה שלו הייתה כמו משפחה שניה שלי,הייתי איתם יותר מאשר עם המשפחה שלי בשנתיים ההם. אמא שלו חיבקה ונשקה אותי.בחרתי זמן טוב לבוא(או אולי דוקא לא טוב?):בדיוק אחריי,הגיע האח הגדול שלו(שהיה לי קשר טוב איתו), עם אישתו(שאף פעם לא הכרתי כי הם הכירו אחרי שניפרדנו,והייתה לי צביטה ממש חזקה בלב לחשוב שהחברה של פרדי תהייה בחתונה שלהם ואני לא. אבל בסוף פרדי נפרד ממנה עוד לפני החתונה,אז לא הייתה איתו מישהי בחתונה של אח שלו),והם באו עם התינוקת! כבר לא כל כך תינוקת,בת כמה חודשים,האחיינית של פרדי,הכי מקסימה בעולם,שהוא סיפר לי עליה אבל עוד לא ראיתי אותה. היה מוזר כשאמא שלה,שראתה אותי כל כך שמחה ומתרגשת לראות את התינוקת,שאלה מי אני,ואז עניתי לה :"אני ידידה ותיקה של פרדי,מכירה אותו כבר יותר מחמש שנים". אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שהצגתי את עצמי בפני מכר שלו כידידה שלו וזהו,לא חברה לשעבר ובלי להזכיר בכלל כלום,כאילו אנחנו פשוט ידידים רגילים וזהו.
היו לנו בבוקר הזה קטעים של קצת נוסטלגיה,דברנו קצת על דברים שקשורים לפעם,אבל ממש כמעט שלא.הרוב היו שיחות על דברים של היום, על הלימודים והקריירה העתידית(שנינו לומדים אותו דבר ומתעניינים באותו תחום להמשך),ובעיקר,הרבה הרבה צחוקים והסתחבקויות של מכרים ותיקים,אה,וגם הרבה דיבורים על גיא ודנה,כמובן.(הזוג חברים הכי טובים שלנו,שנהיו חברים יום לפנינו,רק שהם החזיקו מעמד יחד,והתחתנו לפני כמה חודשים,ושנינו היינו בחתונה).
האמת שיש לי עוד המון מה לכתוב פה,אבל אין לי כח עכשיו, וזה גם קשה כשיש כל כך הרבה דברים שאתם לא יודעים עליו,עלינו,על הקשר שלנו כשהיינו יחד,ועל הקשר שלנו אחרי זה. אין סיכוי שאני אצליח לתאר פה את כל מה שהיה בבוקר הזה,שבעצם זה לא משהו מיוחד,אבל זה מיוחד מאוד,ואין סיכוי שאני אצליח לגרום לכם להבין מה זה עשה לי,טוב,זה בגלל שאני לא ממש פתרתי את החידה הזאת עדיין.
יכול להיות שחלק מהדברים שלי נשמעים כאילו לא התגברתי עליו,אבל זה ממש לא ככה. התגברתי כבר מזמן,יצאתי עם אחרים מאז,אפילו היה לי חבר רציני,שאהבתי, עוד לפני שלו הייתה חברה חדשה. אבל בכל זאת..לא יודעת מה בכל זאת. היו רגעים שהרגשתי שזאת הייתה טעות לבוא אליו,כי זה עשה לי קצת מוזר וכי אולי זה לא בריא,שלבוקר אחד,הייתי שוב חלק מהם בדיוק כמו פעם. כמובן שאמא שלו הזמינה אותי להישאר לצהריים,והוא הצטרף להזמנה,וישבתי לאכול עם כל המשפחה,בדיוק כמו פעם.מצד אחד,הרגשתי כל כך שייכת,כאילו זה הכי טבעי בעולם שאני אהייה שם,אם בתור בת זוג או בכלל בתור ידידה,או בתור איזה חלק לא ברור מהמשפחה,אבל פשוט טבעי. ומצד שני,היו רגעים שהרגשתי אחרת לגמרי.
מצד אחד,היו שם כל כך הרבה דברים שלא השתנו בכלל והרגשתי כאילו הכול מוכר וישן וטוב וכאילו חזרתי לאיזה מקום שהתגעגעתי אליו. מצד שני,היו כל כך הרבה דברים שונים.
הרגע שהכי סיקרן אותי לדעת איך אני אגיב לו,היה להיות בחדר שלו. החדר שיש לי כל כך הרבה זכרונות ממנו,(גם מהרבה אחרי שנפרדנו, כל המריבות והשלמות שהיו לנו שם,וסתם רגעים אחרים כשהיינו ידידים)שכמעט כל דבר שנמצא בחדר הזה-הוא ממני,או קשור אליי או לתקופה שהיינו יחד. שלא תבינו לא נכון,כבר הייתי אצלו הרבה פעמים אחרי שנפרדנו,וגם כשכבר הייתה לו חברה אחרת,זה בדיוק העניין-שגם אז,הוא לא שינה את החדר,ועדיין נשארו בו כל מני מזכרות משותפות שלנו,אפילו עם החברה הבאה שלו,שלא ממש אהבה את זה.
הפעם,זה אפילו לא אותו חדר. הוא עשה החלפות עם אחותו,עבר לחדר אחר,שיפץ,צבע,החליף רהיטים..הכול היה שונה לגמרי. התאמצתי למצוא במבטים שלי מסביב לחדר איזשהי מזכרת שקשורה לשנתיים ההן,אבל לא היה כלום,אפילו לא פריט אחד ואני מודה,שזה עשה לי קצת מוזר. לא שאני מבינה למה,הרי החדר שלי בכלל שונה לחלוטין ממה שהיה כשהיינו יחד,ובחדר שלי(שפעם היה מלא בתמונות שלנו ובמתנות שקבלתי ממנו)אין אפילו משהו אחד קטן גלוי שקשור לתקופה ההיא,אז מה אכפת לי אם אצלו אין? לא יודעת,שוב-זה היה מוזר. אני משתמשת במילה הזאת הרבה ,פשוט כי באמת אין לי מילה אחרת, כי כל הבוקר הזה לא הייתי עצובה ולא שמחה ולא מקנאת ולא שום רגש ברור אחר,אלא ערבובייה של כל מני דברים. גם דברים טובים,כי דוקא,כמה שזה נשמע לא הגיוני אחרי כל הדברים שספרתי קודם,דוקא הבוקר הזה הביא לי הרבה שלווה והבנה סופית שבאמת אולי הכול מאחורינו ושהגיע הזמן והמצב להיות ידידים טובים,ידידים נטו וזהו, וגם כי זה העלה בי הרבה דברים שכבר המון המון זמן לא חשבתי עליהם.
אה,עוד משהו:כשחגגנו שנה יחד,חלק מהמתנה שלי אליו הייתה תמונה שלנו,בתוך מסגרת כסופה ממש יפה שהוא אהב. בערך שנה וחצי אחרי הפרדה,הייתי אצלו יום אחד,ועוד היו בחדר שלו חלק מהבובות שנתתי לו,ותמונה שלו מחובק עם אחי הקטן,והיה את המסגרת הזאת..עם תמונה שלו ושל החברה החדשה!לא אמרתי לו כלום,וחבל שככה, כי ממש נחנקתי מבפנים,לא מקנאה,בעיקר מהיעלבות,מפגיעה. ברור שזה הגיוני להוריד מהמדף תמונה של חברה לשעבר כשיש חברה חדשה..אבל להוציא רק את התמונה מהמסגרת, ולשים במקומה תמונה שלו ושל החדשה במסגרת שלנו שהבאתי לו לשנה שלנו????זה החוסר טקט הכי גדול בעולם!
אגב,אם שכחתי לציין ואם לא הבנתם,הוא ניפרד מהחברה ההיא כבר מזמן,הם היו יחד פחות זמן ממה שאנחנו היינו, ושנה אחר כך הכיר את החברה הבאה,זאת שאיתה הוא היה בחתונה של גיא ודנה(החברים שלנו).
בכל אופן,כשהייתי אצלו ביום שישי,שמתי לב שאמנם בחדר שלו אין שום מזכרות מאיתנו יותר,(לא ממש נכון,כל הציורים שעל הקיר זה כאלה שהוא קנה כשהיינו יחד,אחד מהם זה ואן גוך שהוא קנה אתי כשהיינו באמסטרדם לחגוג את השנה שלנו לפני הגיוס),אבל:אין אצלו גם שום מזכרות מהחברה שאחריי,וגם לא מהחברה של עכשיו,שום תמונה שלהם מחובקים ביחד. זה לא מה שרציתי לספר כשהזכרתי את המסגרת הכסופה. מה שרציתי לספר זה,שדוקא עברה לי בראש מחשבה של מעניין מה הוא עשה עם המסגרת ההיא,אם היא תקועה איפשהו בארון,או שיש בה עכשיו תמונה של החברה השלישית שלו..ישבנו בסלון עם כל המשפחה שלו,ושם בסלון, על המזנון של הטלוויזיה,שמונחות עליו כל מני תמונות של החתונה של אח שלו,של המשפחה ,של אחותו..ראיתי את המסגרת שקניתי לו לשנה שלנו..ובתוכה:תמונה מקסימה של שני ההורים שלו מחובקים. בשניה הראשונה זה עשה לי צביטה קטנטנה,להיזכר שוב מה הי במסגרת הזאת פעם(ועדיין אני חושבת שזה קצת לא הגיוני להשתמש בה לדברים אחרים,הוא היה צריך פשוט לתקוע אותה איפשהו ,איפה שהוא שומר את כל הדברים הישנים שלנו)אבל שניה אח"כ-היה לי חיוך ענקי. לא אכפת לי,שההורים החמודים שלו יהיו במסגרת שלי,לפחות סופסוף יש לה שימוש טוב. מעניין אם הוא בכלל זוכר מאיפה היא,ואם הם יודעים.
אה.נזכרתי: חג שמח שמח לכולם. תאכלו הרבה בלינצ'סים טעימים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
