איזה נעים אתם עושים לי, אנשים טובים שכמותכם. אפילו שלא כתבתי כאן מזמן לא שכחתם אותי, וקיבלתי מכם שני מקלות ואף שרביט. (ראיתי באחד הבלוגים התייחסות גם ל'מטה קסמים'. שזה מגניב. תמיד רציתי מטה קסמים. במיוחד את זה של גבי ודבי, שמאפשר לעבור לכל מקום בעולם בעזרת מפה מאולתרת, ותוך אפקטים פירוטכניים מתוחכמים). קראתי פה ושם כדי לעמוד על פשר השעשוע החברתי ומצאתי, שחוקי המשחק מחייבים אותי כעת לספר שלושה דברים שלא ידעתם עליי. אז הנה:

1.

אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שמלווים אותי מגיל ממש צעיר (נדמה לי שהייתי בת 4, או 5) הוא זיכרון של תחושה; תחושה חזקה של פליאה. עם השנים התחושה הזו מתעממת מעט אצלי, מתערפלת, ואני מקפידה לחזור אליה מדי זמן, לשחזר אותה, להחיות אותה, בניסיון לשמר אותה בתוכי.

(אוקיי, זה בטח ישמע לכם מטופש:)

התחושה היא של פליאה, כמו שאמרתי. תחושה של השתוממות עמוקה:

איך זה שאני אני?

איך זה שכל היום זו עדיין אני?

איך זה שבלילה אני עוצמת את העיניים כשאני הולכת לישון, וכשאני פוקחת אותן שוב בבוקר, זו עוד פעם אני?

איך זה שאני לא מתעוררת בתור מישהו אחר? אבא שלי, למשל?

ואני זוכרת שהתבוננתי באבי, וניסיתי לדמיין את העולם מהעיניים שלו. איך זה היה להיות אבא שלי, נגיד?  

לא יודעת למה, אני אוהבת את התחושה הזו. מין מודעות ראשונית לקיומי שלי – לפעילות החושים שלי: המראות, הצלילים, הטעמים, הריחות, המגע. אני, בתוך הגוף המוזר הזה, שגם משתנה לי כל הזמן. ועם הפרצוף הזה שנשקף מהראי (מה, זאת אני? גם מהזווית הזו?). קשה להגיד שאני ממש מתה על עצמי. רוב הזמן אנחנו מסתדרות, אני ועצמי, אפילו שהיא ממש מעצבנת אותי (לעיתים קרובות. עכשיו, למעשה). אבל וואלה, זאת אני. 

(ויחד עם ההנאה הזו מהמודעות המזוקקת לקיומי שלי, אני נורא אוהבת להתנתק מעצמי. לשקוע לחלוטין בעולם אחר, כשאני קוראת).

2.

יש לי בעיה קשה עם אמביוולנטיות. כל דבר, כל נושא, מעורר אצלי בדרך כלל מחשבות ורגשות סותרים, ואני יכולה לדון בו ביני לבין עצמי במשך שעות, להפוך ביתרונות ובחסרונות, לראות אותו מהזווית הזו ומהזווית השנייה. והשלישית. והרביעית. ואפשר לראות את זה ככה. אבל גם ככה. (זו היתה רק דוגמא). אוך, וזה מאוד מעייף, שתדעו לכם! במידה מסוימת, אני מתגעגעת לימי ילדותי – אז היה הכל פשוט, חד וברור. היו לי דעות מוצקות ונחרצות מפה ועד הודעה חדשה (שיואו, איך הביטוי הזה נראה דבילי כשכותבים אותו). ככל שהזמן עובר ואני לומדת יותר אני רק מגלה כמה אני לא יודעת, והיום העולם נראה כל כך יותר מורכב, יותר מסובך, אין תשובה אחת לשום דבר בעצם. הדיונים האינסופיים מסרסים לעיתים קרובות את היכולת שלי לקבל החלטות, לנקוט פעולות. אני מתישה את עצמי בהתלבטות, ונמנעת מלקחת אחריות – האחריות שכרוכה בבחירה באופציה אחת מני רבות. אבל מצד שני, אני לא רוצה לחזור אחורה, לראות דברים בשחור ולבן, או-או, כמו שהיה בעבר. אבל מצד שלישי...

3.

מאוד מאוד הייתי רוצה להיות מסוגלת לדבר על הכל בפתיחות ובכנות, על מה שאני מרגישה וחושבת ואפילו - ואולי במיוחד, בעצם – ביחס לדברים שגורמים לי מבוכה. יש לי מין תמונה כזו בראש, דימוי אידילי של איזה סוג אדם הייתי רוצה להיות, והתקשורת הזו – פתוחה וקלה וזורמת ומחויכת וממיסה קרחונים ושוברת מחיצות ו... ו... (יש מילה כזו באנגלית שאני לא מוצאת לה כרגע את התרגום המתאים לעברית: befriending) – התקשורת הזו היא חלק חשוב בתמונה הזו, האידילית. המציאות היא שהיכולת שלי לפתוח את הפה (לדבר על עצמי, או בכלל, על מזג האוויר) עומדת ביחס הפוך למספר האנשים שאני נמצאת בנוכחותם. אני חושבת שאני לא רעה כל כך באחד על אחד, אולי גם על שניים, אבל ככל שהקהל גדל כך אני משתתקת.

מותר להעביר ליותר משלושה את מטה הקסמים? יוקה, *Grace*, קוקית וחגיגית. רוצות לנסות?