1. בניגוד לרושם שאני מנסה נואשות לשדר בבלוג זה ובכלל, בהתנהלותי בעולם הלא-וירטואלי, איני - ומעולם לא הייתי - אוהבת אדם. למעשה, יש בידי ראיה חותכת המצביעה בבירור על זיקתי למיזנתרופיה: מאז שאני זוכרת את עצמי, כל מה שרציתי הוא לגור במקום רחוק ומבודד, וכשאני אומרת 'מבודד' אני מתכוונת לזה שרק אני שם. במשך שנים ארוכות המקום הבטוח שלי היה בקתת עץ עתיקה, שרצפתה חורקת עם כל צעד. פשוטה למראה, אפילו די סגפנית, אך אוצרת חום ונעימות. לא ניצבה בשום מקום ספציפי מחוץ לראשי, אף שלרוב דמיינתי אותה בארץ סקנדינבית קרה ויפה (נורבגיה). שם, כמו בתוך גלויה צבעונית - לרגלי הרים עצומים ומושלגים, על גדות נחל מפכה – יכולתי לנוח בכל עת שחפצתי: לקרוא ספרים, לנשום עמוק, להתמכר למגען המלטף של קרני השמש. אחרי שנים, כשכבר עברתי להתגורר בארצות קרירות יותר ולמדתי חורף אירופאי מהו, הערכתי מחדש את המשמעות של 'ארץ סקנדינבית קרה' ותיקנתי קלות את המודל הוותיק. כיום היעד הנחשק הוא אי טרופי עם שם מגניב באמצע האוקיינוס (משהו כמו בורה בורה, או פיג'י). כתוצאה מכך, השעשוע המוכר "מה היית לוקח לאי בודד?" (הרבה מאוד ספרים) הוא בגדר זריית מלח על הפצעים עבורי (כלומר, מי מלח). אם יש אי בודד כזה, הביאוני אליו! 

כן, כזו אני. אנטי-סוציאלית. עכשיו תזוזו, אתם מסתירים את השמש!

2. אם שאיפתי לפרוש מעולם בני האדם מהווה אינדיקציה למיזנתרופיה, הרי שעדויות רבות מתייחסות לנטייתי לסדיזם ממש. אמי מספרת, למשל, כמה הייתי זדונית כבר בגיל הרך של שנתיים-שלוש. הגננת בגן נזפה בילד שעמד לצידי – הוא לא הסכים לשבת בכיסאו, וכל הזמן קפץ ממקומו. בסופו של דבר היא גילתה שאני (הו, מלאך קטן שכמותי) אוחזת בסיכה קטנה ונועצת למסכן בישבן. זה נשמע לכם חמוד? אז זהו, שהסיפור הבא אולי כבר לא. מספר שנים עוברות, והנה אני אחות בכורה, אחראית, המופקדת על ביטחונם ורווחתם של אח ואחות חפים מפשע, כמו שאומרים, ומבלה את זמנה בציור מפלצות מזוויעות בצבעי גואש (ותבינו, עמלתי קשות על פיתוח גוונים מעוררי חלחלה לצורך זה, וכן שיפור טכניקת הציור של הבעות פנים מפחידות). התוצרים המוגמרים נתלו אחר כבוד על חוט בחדר חשוך, אליו פיתיתי את אחותי הקטנה, המתוקה, להיכנס. אני די משוכנעת שזעקות האימה שלה הסבו לי הנאה. (לא מספיק? טוב, כמה שנים מאוחר יותר ראו אותי – נערה מתבגרת, רודפת אחרי אחי הצעיר ברחבי הדירה – עם פטיש. מה הייתי עושה עם הפטיש הזה לו הייתי תופסת אותו? אין לי תשובה. המסכן הסתגר בחדרו ואני, מתוסכלת, השארתי חור על הדלת, למזכרת.)

3. בשלב זה אני מקווה שהוכחתי את טיעוניי, ואין עוד צורך להכביר מילים על אופיי המרושע. מה שכן, אולי כדאי להוסיף למימד האכזריות עוד נדבך נתעב, והוא נטייתי הידועה לשמצה למעשי נוכלות והונאה. הנה סיפור, למשל, שמתחיל במידה הרבה שבה הושפעתי מסיפורי חסמבה, חמישיות ושמיניות סודיות למיניהן בילדותי. נורא רציתי לשכנע את ילדי השכונה בנחיצות הקמתה של חבורה הרפתקנית ונועזת כזו משלנו. הם דווקא לא הצליחו להפנים את חשיבות המטרה שאותה ביקשתי לקדם. כך שלא היה מנוס: נדרשתי להביא אותם להכיר בדחיפות העניין, ועל כן נקטתי בגישה של "הרפתקאות יזומות" לשם פיתוח תיאבונם לפעילות בלשית: מילאתי שקיות נליון שקופות בקמח תופח-מאליו, ופיזרתי אותן בין השיחים בגינה. בקור רוח ידעתי לספר שאלו הם סמים מסוכנים שסוחרי-סמים החביאו שם. עלינו לעקוב אחריהם ולתפוס אותם! (וגם, באמת ובתמים האמנתי שאוכל לחפור מערה חשמלית במרכז השכונה. באמצעות כפית.)

4. הו, האומניפוטנטיות! תמיד ידעתי שיש בכוחי להונות את כולם, ולא להיתפס. כל מה שצריך כדי לשקר היטב הוא לומר את הדברים בצורה אמינה, בטון יודע דבר, ולהיות עקביים. ולא יהירים. יהירות, ללא ספק, מביאה שקרנים להיתפס. הנה דוגמא: כיתה ג'2 עוברת על שיעורי הבית בתנ"ך. כל ילד בתורו מקריא תשובתו מהדף, כך שכבר אחרי שניים-שלושה מתנדבים אפשר לדעת מה התשובה הנכונה. למה צריך להכין שיעורי בית מראש? הנה אני, מתנדנדת על הכיסא (כמו שאסור כי זה מסוכן), מקריאה את התשובה שאינה כתובה במחברת. נדמה לי שזו היתה פרקטיקה נפוצה אצלי, עד שיום אחד המורה מזמינה אותי להקריא חיבור בפני הכיתה. אני מהססת אך לבסוף מסכימה, קמה ובאה לעמוד לצד המורה, להקריא חיבור דמיוני ממחברת ריקה. תוך משפט אחד או שניים – המורה מתאמצת מאוד להבין מה בדיוק אני מקריאה – מתגלה ההונאה, ואחרי התוכחה הפומבית והענישה (ביליתי את הערב בהעתקת איזו פסקה עשר פעמים) למדתי זאת: ככה לא משקרים.

5. אני גם עצלנית.

אז זהו, לאחר שסיימתי להכפיש את עצמי אני מתכבדת בזאת להזמין גם את טוקו, את קוראת המחשבות, את דה-פו, את רומיאו ואת האש. רומיאו והאש לא כותבות כבר די הרבה זמן, אבל בשביל הסיכוי הקלוש שמי מהן תנצל את ההזדמנות להשמיע קול אני מקדישה את ה- 5 שלי מכל הלב.