מי היה מאמין שמשפט כזה יצא מהפה שלי!
היה לנו היום יום מוקד שעסק במשמעות החיים וכל מיני דברים כאלה.
בהתחלה הלכנו למשכן שם היה טקס של פתיחת היום.
אחרי זה התחלקנו לכיתות לפי איך שחילקו אותנו (חצאי כיתות) שם דיברנו על כל מיני דברים שלא ממש עניינו אותי.
אחרי זה הייתה הפסקה ואחרי זה הלכנו למשכן להרצאה על כל כך הרבה דברים מעניינים!
על הדברים שאנחנו קונים, על מחאות, באמת הרבה דברים. ושגיא (המרצה) הציג את זה כל כך יפה. הוא פירש שירים של
NIRVANA, Radio Head, אביב גפן ואחד הבנאים. אלה היו שירים שאשכרה עושים לך משהו ולא סתם.
אחרי זה חזרנו לאמפי שם היה לנו איזה אחד שקרא מחשבות אבל הוא עשה רק בערך 5 קסמים כי פשוט לא היה זמן.
היינו צריכים לחזור (שוב) למשכן שם הייתה אמא של ילד שנפטר ממנת יתר של סמים. היא פשוט סיפרה על מה שעבר עליו, עליה, על המשפחה שלה.
בתחילת הסיפור רואים את הילדים בשכבה מקשיבים בשקט אבל בהמשך פשוט התחילו לשמוע משיכות אף כאלה. כל כך הרבה ילדים בכו. ואני ביניהם... זה היה כל כך מרגש. היא פשוט סיפרה איך היא מצאה אותו מת. פשוט ככה. אני משערת שאין דבר יותר נורא מלראות את הבן שלך מת. ואז היא אמרה דברים כמו: "אני לא ארגיש יותר את הידיים שלו מחבקות אותי" , "אני לא אהיה בחתונה שלו" כל מיני דברים כאלה שנוגעים בך בידיוק בלב.
מקווה שילדים יצאו משם מזועזעים מספיק כדי לא לגעת בסמים בחיים.
אחרי זה היו לנו חמש דקות הפסקה שבהן דיברתי עם האמא הזאת על אלון (אח שלי) ואז הלכתי לשירותים (כמו כל הבנות) לנגב את הדמעות...
חזרנו לשבת ואז הייתה לנו הרצאה של מישהו שביקר בהרבה מקומות בעולם. הוא הראה לנו תמונות מהטיולים שלו, סיפר סיפורים, הראה סירטון של הטיול שלו לאנטרטיקה. הוא הפליג לשם עם אישתו, 6 אנשים, ושתי הבנות הקטנות שלו. הגדולה בת 4 והקטנה בת שנתיים. זה היה פשוט יפה לראות את הילדות הקטנות שלו מדברים לפינגווינים כאילו הם הבובות שלהם.
בקיצור, היה יום ממש יפה ומעניין, מכל בחינה.
אולי הוא ישנה בי משהו.
-מיכל-
הפוסט הזה לא העביר בכלל את מה שעבר עלי היום... אני פשוט לא יכולה לבטא את זה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
