התחלנו אתמול את המאבק שמטרתו להשאיר את מיה מחנכת שלנו גם שנה הבאה.
ביום שני, מיד אחרי הטקס, רונה ואני הלכנו לקבוע פגישה עם המנהל שלנו בשם "נציגי יא"10".
אתמול הייתה הפגישה. בהתחלה רונה ואני אמרנו שנביא 6 ילדים כדי שלא יהיה יותר מידי באלגן.
בסופו של דבר היינו 10 ילדים.
בנים: טל, מתן, שיר ודוד. בנות: דני, שרון, קרין, רונה, עדי ואני.
נכנסו למשרד של יורם אחד אחרי השני. אני חושבת שכבר אז הוא היה בשוק.
הפגישה הייתה אמורה להיות רבע שעה על חשבון ההפסקה. בסוף היא נמשכה 45 שעות.
45 דקות שבהם רק אמרנו לנו כמה אנחנו אוהבים את מיה, כמה היא עושה הרבה בשבילנו, כמה היא חשובה לנו...
מתוך ה-45 דקות האלה אני חושבת שיורם דיבר רק דקה או שתיים. זה היה ממש מעצבן. כי כשאתה אומר דברים משמעותיים כאלה אתה מצפה לתגובה.
בכל מקרה ממש הופתעתי מהפגישהה הזאת. יותר נכון מהאנשים.
שיר ממש הפתיע אותי! לא ציפיתי שהוא כל כך רציני בעניין הזה.
אני חשבתי שרונה תפתח את הפגישה הזאת ותגיד מה אנחנו רוצים אבל ברגע שנכנסו שיר הוא זה שפתח את זה ודיבר דוגרי! אמר מה אנחנו רוצים וכל זה.
גם הופתעתי מהאחרים שדיברו ממש יפה וגם כשמישהו דיבר האחרים שתקו (דבר שקשה לנו לעשות בכיתה).
בקיצור יצאתי בהרגשה טובה.
אני ממש גאה בעצמי.
בהתחלה חשבתי לוותר על הנוכחות שלי שם כי חשבתי שיש ילדים שיכולים לעשות יותר ממני, כלומר לדבר יותר לעניין אבל החלטתי שאני רוצה להישאר ואפילו דיברתי!!!
זה נראה לכם בטח מטומטם כשאתם קוראים את זה אבל אני לא בידיוק הבן אדם שמדבר ואומר את מה שהוא חושב.
זה היה אתמול.
היום לעומת זאת היה יום מגעיל!
משום מה כולם היו עייפים יותר מהרגיל, אבל זה לא העניין.
העניין הוא שנמאס לי!
נמאס לי מכולם.
מהפוזות של כולם, הצומי, המשפטים, היחס... הכל!
אני חושבת שאני אחזור להיות כמו בתקופה של שנה שעברה שפשוט ישבתי בצד וקראתי ספרים. התנתקתי. ונהנתי מכל שנייה.
חוץ מזה, הייתה אמורה להיות לי פגישה עם היועצת אבל היא הבריזה לי. זה כזה מעצבן. בן אדם כזה אמור להבין כמה חשוב לדייק ולכבד.
-מיכל-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
