מי היה מאמין שאני אהיה בירושלים מרצוני ואפילו אהנה?
ביום שלישי נסעתי לאביה וחן.
הנסיעה באוטובוס לירושלים לקחה שעה ועשרים דקות. עבר מהר.
שמעתי מוזיקה וקראתי קצת.
חיכיתי די הרבה זמן לאביה וחן כדי שיאספו אותי מהתחנה אבל זה לא היה נורא.
בדרך לשם כמעט עשינו תאונת דרכים או אולי יותר נכון להגיד שכמעט עשו לנו תאונת דרכים... =/
איזה אישה אחת ממש נכנסה לנו לנתיב. אביה הייתה צריכה ממש להזיז את ההגה מהר.
בדרך לגילה ממש נדהמתי מירושלים. רואים משם את השמים!!! בלי בניינים שמסתירים חלקים!
עולים על הרים ורואים את הואדי...
מי היה מאמין ששנאתי את העיר הזאת?
האמת היא שאני גם לא אוהבת אותה. אני פשוט לא שונאת אותה כמו אז.
הגענו לאביה, התעדכנו, דיברנו, צחקנו המון...
ירדנו למטה, אביה שפכה עלי קולה =]=]=]
יצאנו לחצר והיה שם ריח של טיול שנתי. ריח של היערות. אתם בטוח יודעים למה אני מתכוונת.
המקום היחיד שאולי תריחו ריח של יער ברעננה זה יהיה מהעצים ששמים על המראה במכונית =/
בערב התקלחתי אצלה, התלבשתי, הלכנו לחן כדי לשים את הדברים שלי ויצאנו לארוחת ערב בקופי שופ.
מזל שאמא של חן אמרה לנו לקחה חולצה ארוכה מעל כי אם לא הייתי קופאת!!!
בקופי שופ אכלתי עם אביה פסטה והיה לנו מאד טעים.
אחרי זה התחילו להגיע חברים של אביה וחן.
הם, לעומתנו, יוצאים בחבורה גדולה, לא כמונו יוצאות 5 בנות לבית קפה.
והם, לעומתנו, מתכננים הכל הרבה לפני, מעבירים קשר כמו ילדים בכיתה ו', אבל זה כל כך חמוד!!!
אחרי שאנחנו אכלנו כמה חברים של חן ואביה הזמינו צ'יפס. אביה אמרה לי שגם אני יכולה לאכול, אבל אמרתי לה שאני לא אוכל כי יש על זה קטשופ.
אז מה החברים שלה עשו?
חיפשו לי צ'יפסים בלי קטשופ!
זה היה כל כך כל כך חמוד!!!
אחרי זה המשכנו ללכת וניסינו להיכנס לאיזה פאב (אצלנו אין פאבים) אבל לא הכניסו אותנו כי אנחנו קטנים אז המשכנו ללכת ואז איזה בן אדם מוזר התחיל לעשות לנו ראפ באמצע הרחוב וציפה שנביא לו כסף.
המשכנו לפאב אחר שם הכניסו את הבנות בלי שום בעיה והבנים היו צריכים לחכות כדי שאחד הילדים שכבר בן 18 יכניס אותם.
כולם התחילו להזמין שתייה ורק לי העיניים יצאו כשראיתי שיש מילקשייק.
אז שאלתי את המלצר איזה טעמים יש... והוא די צחק עלי אבל לא נורא.
מה אני אעשה שאני לא שותה?
מבינים? כשמישהי בת 16 לא שותה זה כבר מצחיק. כמה עצוב זה.
בקיצור, ישבתי שם בלי לעשות הרבה.
חזרנו ב-3 בערך הבייתה ונרדמנו ישר.
בבוקר התעוררנו, שתינו שוקו, היינו טיפה על המחשב, הערנו את אביה ונסענו לקניון לאכול ארוחת בוקר בקפה הלל.
היה ממש טעים.
המשכנו להסתובב, היינו בחנות לכלי כתיבה שם ראינו כל מיני מדבקות ודברים כאלה שרואים תמונות של בנות מצוירות אבל אפשר להגיד שהן שרמוטות... מה הפלא שכל ילדה בת 6 נראית כבר כמו זונה?
תקשיבו, זה שאני בת 17 ומדברת על איך הכל השתנה זה לא כזה מוזר. זה ככה.
ילדות בנות 6 יודעות דברים שאני ידעתי בחטיבה. כן, חטיבה זה גם מוקדם אולי, אבל עדיין. המצב הזה מטורף ולאף אחד לא איכפת מזה.
בעצם, איכפת, אבל אף אחד לא עושה עם זה כלום. למה? כי זה מכניס לאנשים כסף!!!
אחרי הקניון הלכנו עוד קצת לאביה ואחרי זה ההורים שלה הסיעו אותי לתחנה המרכזית ומשם נסעתי הבייתה.
חזרתי עייפה אבל כל כך מרוצה!
ב-20 לחודש אני אראה אותם שוב! יהיה כ-ל כ-ך מצחיק!
מה עוד?
אני עובדת ומצליחה איכשהו להתמודד עם עומס ובוסים לא הכי נחמדים.
סך הכל אני לא עושה את זה בשביל הכסף כי ההורים לא נותנים לי או משהו.
אני עושה את זה כדי שאני ארגיש שאני מרוויחה גם כסף לבד.
אמא רשמה אותי אתמול לבריכה שבהמשך הרחוב.
היום גררתי את עצמי לשם כדי לנסות. בכל זאת, לא רציתי לשחות שם לבד.
הגעתי, שחיתי כבר בריכות ואז החלטתי שנמאס לי להכניס את הראש למים כי אני בלי משקפת.
אז הסתכלתי למסלול השני כדי לראות שאני לא המוזרה היחידה ואז ראיתי אישה ואמרתי לעצמי: "היי, הנה אישה מבוגרת ששוחה עם הראש מעל המים"
במבט השני כבר לא שמחתי כל כך. זאת הייתה המורה לביולוגיה שלי. והיא ראתה אותי =[
עשיתי את מס' הבריכות שתיכננתי לעשות וברחתי משם =/
גררררררררררררררררררררררררררררררר
כל כך כעסתי.
עכשיו זה כבר יותר טוב, אבל עדיין. מקווה שאני לא אראה אותה שוב.
ולדבר הכי חשוב בפוסט הזה, שבלעדיו לא הייתי פה:
היום יום הנישואים ה-25 של ההורים שלי!!!
בבוקר ראיתי כרטיס ברכה שאבא כתב לאמא:
תודה על 25 שנים נפלאות
ושלושה ילדים מוצלחים
באהבה גדולה
פשוט עלו לי דמעות לעיניים.
הרבה יסתכלו על זה ויגידו שזה כלום- אין חרוזים, אין מטאפורה או לא יודעת.
אבל זה 3 משפטים שאומרים הכל.
זה כל כך משמח אותי.
זוג נשוי שהוא אי בין כל ההורים הגרושים.
אין על ההורים שלי. באמת שלאף אחד אין הורים כאלה.
-מיכל-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
