היה כיף. באמת שהיה כיף בהתחלה.
ישבנו בסוכה, אכלנו, דיברנו, צחקנו המון.
ואז הן החליטו שצריך ללכת לסיבוב.
אז חשבתי הולכים להליכה כיפית כזאת בחוץ. סתם ללכת קצת ולהגיע למקום כדי לדבר ולצחוק.
אז הלכנו על הרחוב הראשי לכיוון הפארק.
עצרנו בתחנת אוטובוס ואמרתי בפירוש שאני לא רוצה ללכת לגלידריה.
אז מה עשינו?
ברור שהלכנו לגלידה.
למה להקשיב פעם אחת למה שמיכל מבקשת?!
אני אומרת מיליון פעמים שאני רוצה הבייתה. כאילו דיברתי לעצמי. כאילו אף אחד לא שומע אותי.
בסוף הלכנו לגלידריה וידידים שלנו באו והיה נחמד.
אבל רציתי הבייתה.
ובדרך חזרה כאבו לה הרגליים אז צריך ללכת ממש לאט. לא כועסת ולא מאשימה. אמרנו שנחזור ביחד אז נחזור ביחד.
אני אומרת שהסיטואציה מזכירה לי סרט אז מה היא אומרת: "די כבר את עם הסרטים שלך" וממשיכים לדבר כאילו כלום. ואז היא הייתה באמצע משפט ואני אומרת שיש לי משהו להגיד.
אז ביקשו שאני אחכה עד שהיא תסיים.
אז חיכיתי ואמרתי שאם אני לא אדבר על סרטים או על האוס או וואטאבר רוב הסיכויים שאני לא אדבר בכלל.
אז ברור שהיא תצחק על זה ותזלזל בזה כאילו אמרתי את זה בצחוק.
די כבר!
אני לא מדברת לעצמי.
אתן פה לידי. לפחות פיזית.
אז די! תקשיבו למה שאני אומרת לכן. לפחות תעשו כאילו אתן מקשיבות לזה!
תתייחסו לדברים שאני אומרת ברצינות לשנייה אחת.
תכבדו פעם אחת משהו שאני רוצה!
אוףףף
איזה מצב רוח חרא!
ואני יודעת שאני בלתי נסבלת כשאני עייפה. רק מתלוננת שאני רוצה הבייתה אבל הפעם זה התלווה, כמובן, לתסכול.
-מיכל-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
