היום בלילה הייתה מסיבת יום ההולדת ה-18 של קספי.
מסיבה ראשונה שלי אחרי הסילבסטר שהיה בכיתה ח'...
לא סבלתי, חייבת להודות, הרי רוב החברים של רונה הם גם חברים שלי אז בכיף יכולתי למצוא עוד אנשים כמוני שלא רוקדים,
אבל אם זאת הייתה מסיבה רגילה בחיים לא הייתי שורדת.
מסיבה זה לא כיף.
המוזיקה ממש ממש ממש חזקה, אי אפשר לשמוע מה שמי שלידך אומר, אי אפשר לדבר וזה עושה פשוט חור עמוק עמוק במוח.
המועדון היה יחסית קטן וכשמעשנים במקום קטן זה ממש לא נחמד.
ואם אני מסתכלת מהצד... לרקוד... זה נראה נורא מטומטם. לא יכולה להסביר את זה.
אבל לא סבלתי וזאת הנקודה.
וגם אם כן... מה לא עושים בשביל רונה?
בתחילת השבוע היה לנו מן ריב. זה לא היה ריב. קשה להגדיר את זה.
אני עשיתי משהו והיא נפגעה ממני, ובצדק.
אבל הכל הסתדר.
היא יצאה ממש בסדר בקטע הזה.
אמרתי לה שחבל ש-12 שנים של חברות ילכו בגלל דבר כזה, אז היא אמרה שהיא לא התכוונה שנתרחק או משהו כזה וזה מאד שימח אותי.
כי באמת שאין הרבה כמו רונה.
היינו 11 בנות במונית עם 9 עצירות. כל אחת גרה בקצה אחר בעיר. מזל שרעננה היא יחסית קטנה.
בגלל שריחמתי כבר על הנהג שהיה מתוסכל מכל העצירות הצעתי לו לעצור ברחוב לידי ככה שיש לי איזה דקה וחצי הליכה.
לא ממש ביג דיל רק שכחתי שלפני חודש וחצי בערך באותו רחוב שעצרתי היה מישהו מבוגר שהיה בלי תחתונים ומכנסיים ורדף אחרי ילדה בת 18, מממ דווקא את זה שכחתי?
בכל מקרה צלצלתי ישר ללירון כי... או שיש לי צלצולים באוזניים מהמסיבה או שיש רעשים מפחידים ברחוב... בכל מקרה דיברתי איתה ואז נכנסתי לרחבה של הבניין שלי שבלילה תמיד חשוכה מאד (בעלים קמצן) וכשהגעתי לדלת של הבניין ראיתי מישהו נכנס לרחבה. הרחבה לא גדולה זה כולה 15 צעדים בערך.
בקיצור, ישר סגרתי את הדרך אחרי מהר ורצתי למעלית.
ובאותו רגל לירון הייתה קצת לחוצה ואמרה כזה: "טוב, מיכל, איפה את?" ורצתה כנראה לסיים את השיחה.
אני, שעדיין ראיתי את הבן אדם הזה נלחצתי בטירוף. ישר רצתי במדרגות כמו מטורפת ופשוט נכנסתי הבייתה ונעלתי את הדלת הכי מהר שיכולתי.
אין לכם מושג איך נשמתי. לא מהריצה. פשוט מהלחץ. ממש ממש ממש פחדתי.
וזה היה כמו בסרטים, שאתה לא רואה את הפרצוף כזה. פאק!!!
מפחיד לי לצאת אפילו מהבית. באמת.
בכל מקרה, פרק של האנטומיה של גריי ולישון.
לילה טוב (מקווה שלא יהיו סיוטים),
-מיכל-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
