חצי שלי..
נראה לי שזה המכתב הכי קשה שהייתי צריכה לכתוב אי פעם.
בסוף שיחת הטלפון שלנו אמרת לי "רק אל תיגרמי לי להרגיש חרא עם עצמי".
וזה בדיוק מה שאני מנסה למנוע...
אני אוהבת אותך, אוהבת אותך כל כך חזק...
ואולי בגלל זה אני עושה את זה... לא רוצה לפגוע בך שוב, לא רוצה שתיפגע.
ממי שלי,
יש לי ספקות.. לא בקשר שלנו כשאנחנו לבד.. אבל פה הבעיה...
יש סביבה שמצליחה להטיל בי ספקות...
לא מאשימה, רק מספרת לך את האמת.
ובגלל שלא מגיע לך להיפגע שוב ומגיע לך רק את ההכי טוב בעולם... אז אולי עדיף שיהיה שנתנתק.
לא מגיע לך להיות עם מישהי שיש לה ספקות.. לא באהבה שלה אליך, אלא בכמה היא מוכנה להקריב למענה... פשוט יש שם ספקות.
שלא מגיעים ממני, אבל מצליחים להגיע אלי...
יכול להיות שאני מפסידה, כל רגע שאני לא עוזבת הכול ונמצאת איתך 100%.
פשוט לא מגיע לך המון בילבול שמאט את הקצב...
ניסינו כבר הרבה פעמים להתנתק... וכמו שאתה יודע זה לא ממש אבד. כל פעם שנופלת החלטה כזאת, זה מרגיש כמו הפעם הראשונה.. הניתוק הזה בלתי אפשרי... אבל בעיני כרגע גם החיבור שלנו...
אני כותבת את המילים האלו כרגע ויודעת שהפעם אני אהיה חזקה... בשבילי ובשבילך... אני מבטיחה לך וגם לעצמי.
אני לוקחת לעצמי את הסיכון שלא תהיה פה כבר מחר. שתקרא ותגיד מה אני צריך את זה היא צודקת... אני לוקחת סיכון ענק בלדעת שאולי כשהאסימון יפול זה כבר יהיה מאוחר מידי...
אני לוקחת סיכון בלהבין שאולי כשהוא יפול אתה כבר לא תהיה שם בכלל, פשוט יימאס לך ותמצא משהו הרבה יותר מושלם.
קוראת את המילים הללו ושוב דמעות, הספקות משגעים אותי...
אני מקווה שתנסה להבין אותי, אולי תצליח.. אולי אתה כועס מאוד, אולי פגוע...
אולי תנסה להבין שהכול מאהבה, אהבה מטורפת.. אולי מטורפת מידי... אבל אסור לי לפגוע בך יותר.. ובגלל זה אני רואה שזה הצעד היחידי כרגע שאני מסוגלת לעשות כדי למנוע ממך להיפגע...
אוהבת אותך, המון, מליון, מכאן ועד הכי רחוק שיש.
חצי.