אחרי שבועיים של ריצות מטורפות, עכשיו בבית אחרי יומיים ,
עוד חצי שעה אמורה להיגמר ההפסקת אש, אבל גם אני וגם אתם יודעים שזה סתם תרוץ
LEVEL" שעה וחצי" קראו לי... וזה כי לא הצלחתי להחזיק יותר משעה וחצי בערך בכל מקום שהגעתי אליו.
תמיד היה נראה כאילו משהו הרבה יותר חשוב מחכה לי במקום אחר.
"אסור להפסיד כלום..." ככה אילנה פתחה את השיחה הכמעט ראשונה שלנו הרצינית.
אילנה קוראים לאמא של ג'ינג'. שכתבתי עליה לא מעט בהרבה פוסטים ישנים בבלוג הקודם.
שבועיים של נוסטלגיה עברו עליי, כבר הזכרתי את זה?
"ככה הייתן כשגדלתן", היא אמרה ואני רק מנסה להבין מה קורה וחושבת שזה בכלל לא השתנה.
עכשיו דיברתי עם הצעיר ומי שקרא את הבלוג הקודם יודע בדיוק מי זה.
הצעיר של השנתיים האחרונות.
הוא במילואים ומחשבות של אולי זה הוא.. ואלי אני סתם מפגרת..
ואולי כן או לא? ולאן אני רצה.. ולאן רצתי בשבועיים האחרונים???
הייתי שבועיים בתל אביב, והכרתי את כולם. את אלה שרצו שיכירו אותם וגם את אלו שלא.
ואיך בין כולם, לא מצאתי אפילו אחד, ואולי בכלל איך בין כולם אף אחד לא מצא אותי...
אני רוצה שתבוא כבר, שיהיה לי שקט.
כאילו בלעדייך אין לי כוח ולא שקט, אין לי כלום, רק רעש.
איך הכול נכתב בנשימה אחת, במהירות, כאילו אסור להתחרט על דברים שנכתבים ואני רק רוצה שיצאו כבר מהמערכת.
כי מהבלוג אסור אסור למחוק דברים.
זה החוק היחידי שיש כאן.
חוקים נועדו שישברו אותם...
עוד 12 דקות לסוף הפסקת האש וכולם יודעים שזה היה סתם תרוץ.
אז פגשתי אותם בתל אביב.... את כל המגניבים.
את כל החתיכים והגולשים והייטקים, טוב נון אז אולי לא את כולם... אולי רק שניים ואולי הם בעצם מייצגים, ואולי בכלל לא...
עכשיו אני אלך לישון. אין לי אומץ לכתוב יותר.
אקום מחר בבוקר וזה ייראה הרבה פחות נורא.
לילה טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
