מקסימום נתאהב

צום ראשון למיניין הצומות יום כיפור שהצלחתי או רציתי להשלים או בכלל לא להתחיל.

היה כיף.

הבית התרוקן מאנשים ששרצו פה כל הסופ"ש, שותים וויסקי ואוכלים בשר ואז שותים עוד קצת וויסקי.

יום ראשון בבוקר, קמתי עם אנרגיות מטורפות.

ניקיתי, התקלחתי והייתי מוכנה לקבל אותו.

מזל שקדמה לה ארוחה אצל סבתא(4 אנשים, אוכל לגדוד.)

ואז שנ"צ ארוך עד הלילה... שוב לישון עד הצהריים.

אולי מצאתי את הטריק ללעבור את יום כיפור וגם להרגיש שצמת.

בכל מקרה, אחרי סופ"ש כזה, צריך לעשות סדר בראש.

הרבה אנשים עברו פה בבית...

הקטנטנה באה לישון פה במצב רוח קטסטרופלי

הילד החדש פתאום נהייה פה, פשוט הסתדר לו פה בית ולא הרגיש שום צורך ללכת... או לפחות ללכת ליותר משעתיים.

האף הסתובב פה ועוד כמה חמודים.

אני רק לא מבינה איך אני עדיין מרשה לעצמי לעשות פה כזה באלגן... כל האזור שאני גרה בו, ובמיוחד האזור שאני מסתובבת בו הוא קטן כמו ביצה דלוחה לפני הקיף.. משהו קטן ורדוד וקטן ממש.

הילד החדש היה שותף של חברה חדשה שלא מזמן עשיתי גם את השותף החדש שלה וגם את אחד החברים הטובים שלה, והם חברים טובים.

והילד החדש דווקא חמוד מאוד.

זה לא כל כך כיף לשבת חצי ערב, איתם, עם כולם.

למרןץ שבאיזה שהוא שלב זה נהייה מצחיק.

ולמזלי היה שם קצת פרגון באויר.

לילה טוב בינתיים.

אני הולכת להרהר על הילד החדש קצת,

הוא עושהלי את זה.. אחד הטובים שפגשתי.

סיפורי התחלה דביקים.. בהמשך. אני מבטיחה, אני בטוח לא אצליח להתגבר על עצמי.

לילה טוב.