אליך...
ימים אני יושבת וכותבת לך ... רק אליך.
מבקשת שתבוא כבר ומדמיינת מצבים.
חושבת על פאבים ומקומות אפלים.
מדמינת סיטואציות הזויות, איך תבוא ותגיד כבר שזו רק אני...
ורק עלי חשבת.
ערב הזוי.
ידעתי מראש שהוא הולך להיגמר ככה.
אני שיכורה כי לוקח לי הרבה זמן להחליט מה לעשות עם האצבעות על המקלדת.
ואני יודעת בדיוק מה לכתוב, הכול זורם ממני...
"אני חייב לשאול אותך שאלה.... "אני ואת, מה אנחנו?"
מה????
אין מצב, ככה פתאום?!
הרי אני כותבת עליך כבר ימים, מפנטזת..
והיא "קטנטן" רק אומרת לי שזה סימנים.
הכול שטויות.
אין סימנים.
יש!!!
-אני: טוב אני זזה, !@#$% לוקח אותי לאוטו
(*** הפוסט הזה לוקח ממני כוחות נפשים)
-הוא: טוב, אבל עם מי את חוזרת?
- אני: עם ההוא... נו.. אתה זוכר מלפני כמה ימים דיברתי עליו, נו ההוא.. זה שישנתי אצלו וסיפרתי לך שהוא עשה לי איזה קטע מסריח השבוע.. כן דיבר, לא דיבר... כל מיני מצחיקים.
אני: (בראש: איזה דפוק אתה... כל השבוע אני לא נושמת בגלל איזה טמבל שפגשתי, כל השבוע אני מזיינת את השכל לבלוגרים שעוד נשארו לי, ועכשיו אתה שואל אותי עם מי?? הכול סימנים.
הפסקה מגניבה:
-מרפי: כן.
-אני: קלטתי אותך!
@#$% המשך.
אני עדיין איתך בטלפון, מגמגמת.
שיט.
זה לא היה אמור להיות ככה,
זה היה אמור להיות חלומות.
ו...באת לי פתאום אחרי שכבר רבתי עם מרפי. (ההוא מהנאחסים) ויש לי צלקות. (להוכיח.............)
וזה נהייה עדין ומתחרפן.
סימנים.
הכול נהייה סימנים.
אתה.
השאלה.
התזמון.
החלומות.
הפחד.
אתה...
ברוכים הבאים לגן עדן, או גהנום.
בכל מקרה זה הראש שלי.
ככה פתוח.
אחרי ערב כזה..
מלא ריגושים.
"אז אני ואת.. מה אנחנו??"
זה המקרה הקלאסי שלי, זה מה שאני צריכה.
נחנקתי, בטוח. לפחות לכמה דקות.