חזרתי לארץ.
שנחאי הייתה כמו גן עדן- סוג אחר של חיים שכבר הספקתי לשכוח.
אולי זאת הסיבה שחזרתי לארץ בראש שמוט, ככה בשושו.
אניכ בר 3 ימים ואף אחד לא יודע את זה. ב-48 שעות שלקח לי להגיע לשנחאי עד לבית שלי אי שם הרחק בצפון עשיתי את כל הטעויות האפשריות.
היה לי כל כך רע.
החוויה הסינית שנקטעה באיבה עדיין לא מפסיקה להדהד לי בראש.
הניתוחים של כל מה שהיה לא בסדר ולמה זה הגיע מצב שבו אמרו לי "סליחה את לא מתאימה" לא מפסיקים לרוץ.
זה כבר היום השלישי שאני בבית- עוד לא יצאתי ממנו.
עוד לא סיפרתי לאף אחד שאני כאן.
פשוט כי אין לי כוח לתת הסברים לאף אחד.איך רגע אחד הייתי בסוג של גן עדן עלי אדמות ורגע אחד אני על מטוס.
הכול היה מאוד פזיז, מיותר.
החלטות של רגע שנבעו מהרבה אכזבה וכעס עצמי הובילו לשרשרת טעויות שספק אם אפשר לתקנן.
לא סיפרתי לאף אחד שאני נוחתת, רק לבחור וגם זה סיפור בפני עצמו.
מסתבר שמרחק עושה משהו אחד והקירבה עושה משהו שונה לחלוטין.
מסתבר גם שאנחנו כבר לא ילדים ואף אחד לא מחפש אנשים עצובים או כאלה ששופטים את עצמם בחומרה רבה מידי.
ואף אחד לא יעזור לי חוץ מעצמי והשינוי וכל החרא יבוא רק ממני.
שנחאי...
איזה מקום, איזה אנשים... כמה חוויות מעולות ב-3 שבועות.
ישראל- 3 ימים שלא יצאתי מהבית ועדיין אין לי חשק.
טוב לי להישאר ככה בסוד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
