מקסימום נתאהב

יציאת חרום...

 השכונתית שלי הפכה לאימפריה...

הוא הוסיף, הוא הגדיל..

פתאום יש עוד קומה.

השכונתית שלי הפכה לקניון.

עכשיו אין לי יותר מקום שאפשר לעשות שטויות ולדעת שמקסימום 5 אנשים ראו אותך וזה בטח אלו שבאת איתם או אלו שעשו את אותו דבר אתמול..

בעסה.

היו שם מלא אנשים..

מה זה?

התחלת חדשות מעניינות,

ככה זה כשהן קורות.

טארוט עוד לפני שפתחתי עיניים,

שלוק אחד מהקפה,

כמה מרץ...

יהיה בסדר.

חיוכים.

חוזרת מהעבודה

היה ערב מגעיל.

כבר המון שלא התעצבנתי ככה.

לדעת להיזדיין,

זה לדעת שהדבר היחידי שאתה רוצה לגמור, ועכשיו.

לדעת לעשות דברים אחרים, זה כבר משהו שדורש מיומנות,

אין לי אותה.

מסקנות של סטלה אחרי עבודה,

מצב שפישלתי.

בעסה.

שבוע טוב.

אני לא חושבת על המוות בכלל,

לא יוצא לי.

אני יודעת שיש כאלו שמתעסקים עם זה הרבה אני לא...

אולי בגלל זה תמיד כשזה קורה, זה מרגיש הכי לא צפוי בעולם,

כאילו זה קורה לאנשים אחרים, לא לכאלו שאני מכירה.

אחד האבות שלי נהרג היום.

תמיד כולם אומרים שיש לנו ארבע אבות- אבא שלי ועוד 3 החברים הכי טובים שלו.

מאז התיכון ועד עכשיו הם גרים כולם באותו רדיוס 5 דקות באוטו בלי רמזורים בדרך.

הם התחתנו עם אותן 4 בנות שהיו גרות גם כן באותו רדיוס מכולם בדיוק,

והולידו ילדים בשני גלים- תמיד צחקנו שאנחנו תוצאות של אורגיות המוניות.

ותמיד כולם יודעים מה קורה אצל כולם- גאים על אותם, מתאכזבים מאותם דברים.

אחד מהם נהרג היום.

יש לו בת בגילי ובן בגיל של אחי הקטן.

היא לומדת, הוא חייל.

תוך 4 דקות מההודעה כולם התאספו אצלם בבית.

ההורים שלי המומים, החברים גם כן.

גם אני.