מקסימום נתאהב

פוסט  כזה  (לפני המסך..) ועוד אחד (אני לא מוצאת אותו..) עשו לי לדעת מה בדיוק רציתי לכתוב,

אני מנסה להבין איפה הנקודה שבה התחלתי לא לרצות שידעו,

להרגיש טוב עם לשחק אותה או בעצם להפסיק לרצות לספר.

למה זה בכלל התחיל, איפה הפסקתי להרגיש.

לפעמים כיף לי לקרוא אצל אנשים את הסרטים שלי.

סוג של קתרזיס (איזה מילה..)

ממי התחבאתי ולמה?

אני עושה דברים ומתחרטת עליהם אחרי שניה, אפילו סתם דברים או מילים שאני אומרת.

מן חוסר בטחון כזה שלמשתלט עלי.

איזה אחת אמרה לי שאני נראית קרה, נדהמתי.

בעצם לא ממש...

אבל זה עדיין היה מוזר לשמוע,

אף פעם לא אמרו לי את זה, להפך.

אני בדרך כלל מקבלת פידבקים הפוכים לגמרי ולפעמים זה היה אפילו מרתיע אנשים שלא היו רגילים ...

אבל אף פים לא אמרו לי שאני נראית קרה.

אני קרה?

מתי זה קרה?

אם הייתם יודעפ כמה פעמים ביום אינ מתחילה לכתוב פוסטים ואחר מאבדת את הסבלנות שלי עליהם.

וזה לא שיש לי מה על מה לכתוב, אבל בפעם הראשונה, לא תשמעו אותי מתלוננת על השיעמום אלא מברכת עליו.

כנראה שאחרי כל סערה חייב להגיע שקט ועדיף לא לנסות לשלוט עליו , אלא רק לחבק אותו ולהעריך אותו.

אני עובדת כמו חמור תאילנדי ובגלל שעוד לא מצאתי דירה נורמלית בהרצליה,אני גם מבלה את רוב  ימי ברכבת ישראל. נוסעת ומתעצבנת. (פוסט עצבים וקטעים מהרכבת...נרקם לו לאיטו)

אז רק רציתי לאחל לכם חג שמח!

ערב הזוי של אתמול.

אבל אין לי תשובות. נותרתי עם שאלות פתוחות וקצת עלבון.

אני מקווה שהשבוע שנפתח ככה, רק ישתפר.

בינתיים קרה אתמול שלא קרה מעולם- אני זרקתי סמים לפח.

שבוע טוב.

איך יודעיםשאני יותר מידי זמן בעבודה???

1. אני עדיין כאן. מהבוקר.

2. הצצתי לרגע בבלוגים, קראתי כמה ולא הבנתי למה אחרי שקראתי אותם הבולד לא נעלם (כי יש להם פרו.. כאילו דה??!!) ואילו אצלנו במערכת, פרו או לא.. אחרי שאתה קורא  משהו הבולד נעלם.

גאד דאמ.