"ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב
חוויות מרגשות כבר לא פוגשים ברחוב
בין גשם לגשם על שני גלגלים
בן אדם קטן הרגלים גדולים
תשלם בזמן שיהיה רישיון לקחת אותה סיבובים מסביב לשעון
תשמור על החופש שלך לא אמרת מילה והיא כבר בלי חלק עליון"
כבר שבוע שהשיר הזה מתנגן לי בראש...
בעצם רק ה-2 שורות הראשונות.
את השאר לא זכרתי במיוחד.
העבודה שואבת אותי אליה ונשאר לי פחות מידי זמן לעצמי,
הרבה פחות ממה שהייתי רוצה.
וגם הזמן שהיא מותירה מתרכז כולו בלהירדם , או לסתם לשכב ולקרוא.
עד מתי??
אני חושבת על החוויה בסין יותר ויותר,
חושבת הרבה על הפחד שלי, על ההסתגרות ועל החרדות.
הזמן הזה עכשיו שלי, גם העבודה מוסיפה הרבה, מכניסים דברים לקצת פרופורציות.
(אני מקווה שיותר אף פעם אני לא ארגיש ככה..בחיים יותר!)
יש מגמה חדשה ומפחידה במשפחה הרוסית שלי,
בעיקר בקרב הסבתות שלי.
כל כמה ימים אני מוצאת את עצמי עונה לטלפונים של רוסים צעירים, במבטאים מאוד כבדים,
מתקשרים אלי בטענה שהם קיבלו את הטלפון שלי דרך אחת הסבתות.
היום כבר לא התאפקתי, התקשרתי להוד כבודן של הסבתות שלי ואחת אחרי השניה, קיבלה אותי עצבנית מאוד, מאוד, מאוד!
מה יהיה??
עד כאן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
