מקסימום נתאהב

רגע לפני שהחודש המוזר הזה, שהתחיל כל כך אופטימי ואיפשהוא באמצע התחרבש לגמרי ייגמר. ואז אולי יתחיל חודש והרבה יותר קל לכולם וגם לי.. רציתי לעשות רשימה קטנה כזו שתעזור לי להתרכז גם במחשבות ההזויות שמתרוצצות לי בראש וגם בכל התוכניות שהצליחו סוף סוף לתפוס את מקומם ...

הרצליה וגל הנוסטלגיה שתקף אותי.

הצורך שלי להרגיש בת 16.

המעבר המתקרב לתל אביב

חיפוש עבודה

רועי

דן

זהו נראה לי בינתיים... וגם זה נראה המון לעכל, המון לכתוב עליו, המון לחשוב...

וכל זה בשבועיים.

אכן, אנשים עושים תוכניות ואלוהים...

גיטרה אף פעם לא הייתה לי, אבל בכל זאת חזרתי היום הבייתה אחרי שבועיים שבהם תיפקדתי על תקן פליטה למופת.

אבל באמת באמת באמת אין כמו בבית.

עוד יסופר הרבה על המלחמה הזו...

סיפורים אישיים, סיפורים קולקטיביים.

זכרונות מקלט וחדרים מוגנים...

כל אחד והסיפור שלו.

הסיפור שלי מתחיל אי שם בקירייה אחת מופצצת ונמשך ממש פה בבועה התל אביבית.

יש לי מלא להגיד, אבל הפוסטים בינתיים על האש.

החוויות נערמות במליונים וקשה לעכל את כל מה שקורה, בעיקר אצלי, בלי כל קשר ועם המון נקודות השקה למצב המלחמתי בבית.

נפגש...

לחיי המושג, לחיי המילה, לחיי ההרגשה.

היום בפעם ה-4 מאז תחילת ההפצצות על הבית, אני קמה בבוקר ומחליטה שהיום נוסעים הבייתה.

היום בפעם ה-4 אני מסתובבת בערך בסביבות נתניה וחוזרת להרצליה.

היום נפלה קטיושה בביאליק. דקה מהבית של סבתא. 5 דקות מהבית שלי.

בינתיים המאחרים נחמדים אלימאוד וכל ערב אני בפאב אחר, שותה כמו שרק אני יודעת.

ובבוקר הולכים לים ולמכון.

סוג של חופש כזה.

עד כאן, יומן פליטים מהעורף הרחוק.