בכל יום הולדת שואלים אותה שאלה.
-נו אז איך זה להיות בת __?-
ותמיד התשובה היא אחת.
-אותו דבר כמו שנה שעברה-
ורק השנה.
פתאום.
שהספרות שממלאות את החסר בשאלה הן 1 ו 8.
פתאום זה כבר לא אותו דבר.
פתאום אפשר לומר לשומר בכניסה לבר שבחיים לא חשבת שתכנסי אליו.
כן כן יש תעודה.
כן כן אני יודעת שאני לא נראת בת 18.
וכן כן אני אשמח לבירה.
ושוט.
ועוד אחד.
ועוד אחת.
למה?
כי אני יכולה.
אז זה אספקט אחד בלהיות בת 18.
אבל מעבר לזה.
אני בגירה.
אני בכוחות עצמי.
אם הייתי רוצה יכולתי לעשות הכל.
עכשיו מה זה אומר הכל.
תמיד יכולתי לעשות הכל.
אבל עכשיו חוקית להורים שלי אין מילה בחיי.
חוקית אני אמורה לעבור לרופא משפחה.
למרות שאין לי משפחה.
אני יכולה להכנס לרופא לבדי.
חוקית מותר לאסור אותי.
מותר לי לפתוח חשבון בנק לא תלוי.
אני אמורה לממן את ביטוח הבריאות שלי.
ועוד המוני דברים שעגונים בחוק.
אבל עזבו את זה רגע.
18 זה סיום הילדות.
חוקית.
סיום הילדות?
ואם אני לא רוצה לסיים את הילדות שלי?
אם בא לי להיות ילדה לנצח?
ושכולם ימשיכו לומר לי מה לעשות.
ועל פי איזה חוקים לפעול.
לא בטוחה שאני רוצה להיות המחליטה על חיי.
לא עכשיו.
עוד קצת.
שאתרגל למחשבה.
שאעטוף בעדינות לתוך חבילה גדולה ועמוסה את הילדות שלי.
את כל החוויות הקטנות שאני לא בטוחה שאזכור לעד.
את האהבה הראשונה בגן חובה.
את הגפן שהגננת נהגה לומר שנטעה לכבודי.
סתם כי קוראים לי כרם.
את הנפילה על הראש משולחן יום אחרי רצח רבין.
את הבית הישן ישן שלי.
זכרונות אקראיים מימי הולדת שונים.
המעבר בית הראשון בגן חובה.
כיתה א'.
יסודי בכללי.
הניתוח בכיתה ד' על פרטיו הזוועתיים.
צופים גם כן בכיתה ד'.
וכבר אבדה לי הסבלנות לעטוף כאן בפוסט הזה את הכל.
גם את הבלוג צריך להכניס לחבילה הזו.
וכפי שזה נראה ייקח לי עוד הרבה זמן להכין אותה.
חבל שכרגע אני כבר בת 18 וכמעט שבועיים ואני צריכה להזדרז.
הפוסט הזה היה אמור להיות על נושא אחר בכלל.
כבר לא זוכרת מה היה.
אולי על ההבנה שלי שהתחלתי לפחד מקשרים ארוכי טווח.
או משהו בסגנון שכרגע נראה לי מטופש בהשוואה לנושא הפתיחה.
לחיי עוד הרבה שנים יפות של בגרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
{bela}