יצאתי משם אתמול עם תחושה של סוף.
שדי.
זה נגמר.
סוף סוף.
פשוט הבנתי שאני לא רוצה יותר.
לא לא מסוגלת.
לא אני כנפש.
ולא כגוף.
ישבתי ושתקתי איתו.
ופשוט חייכתי.
כי הבנתי.
אולי את לא צריכה אותו.
ואם הוא צריך אותך.
גם אם מעבר.
את לא תעשי את זה.
את לא יכולה לאהוב אותו.
את לא יכולה לרצות להיות שלו.
אובססיה.
שגם לה מגיע סוף.
ובבית.
אחר כך.
עדיין שררה בי התחושה הזו.
והתחלתי לפרסם אותה באוזניים.
אז.
כשניסיתי להפוך את זה לרשמי.
חדר לתוך הבטן שלי.
חיידק הספק.
האולי.
ומה אם.
מחרפן אותי.
רק השאלה מה היה יכול לקרות.
מטריפה את השכל.
אם לא הייתי שותקת.
ומכריזה בקול.
שנמאס מהמשחקים.
נאווו אור נאבר.
אז אולי משהו היה אחרת.
אבל בחרתי לשתוק.
ולהתרכז בתחת שלי.
בלי לנסות לפתוח.
אולי זו הייתה טעות.
ואולי לא.
אולי אני הבנאדם הכי חכם ביקום.
ואולי הכי אידיוט.
אני שונאת את החיידק הזה.
כמו הרפס כזה.
בא בהפתעה.
לפעמים נעלם.
אבל תמיד קיים.
כוסאמאמק.
אני מרגישה את הדמעות עולות בגרון.
ואת האצבעות רצות אל הטלפון.
שיחה אחרונה ודי.
לא.
אל.
הבטחת.
קבעת שסוף.
וסוף זה סוף.
בלי נסיגות.
אין יותר סמרטוט.
את עומדת על שלך.
עד שתהיי בטוחה במיליון אחוז שזה נכון.
או טעות.
לבלוע פנימה הכל.
לנשום.
לאסוף את האצבעות.
להרגע.
הכל בסדר.
כרגע, את חכמה.
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
{bela}