Alice.

נשארו עוד ארבעה ימים.

כמעט שלושה.

ודי.

טסתי.

מעבר לים ועוד אחד.

בערך בקצה השני של העולם.

בכל יום ההרגשה היא איכשהו שלכולם יהיה קל יותר כשאטוס.

לאבא כבר לא יהיה על מי לכעוס.

את מי להאשים בזה שהזכרון היחידי ממנו יהיה צעקות.

הבית יהיה ריק יותר.

וישארו רק שניים שאחראים עליו.

מדי פעם שלוש.

סיבה אחת פחות לכעוס.

לבי"ס לא תהיה את הילדה שחושבת שמגיע לה הכל.

ושמעמידה פנים שהיא חכמה ומשקיענית.

אבל לא.

ולא מנסים בכלל להבין למה.

אף אחד לא.

אני כאילו מצפה שכל העולם יתקשר אליי.

יתרגש מזה שאני נוסעת.

ירצה לפגוש אותי.

פעם אחרונה ודי לחודשיים וחצי.

אבל זה לא קורה.

ואני לא ממש מבינה איפה הבעיה.

כנראה שבי.

שאני בנאדם משקיען במקרים מיוחדים.

וכשעמוס לו החיים לא מרים טלפון.

המוח פועל שעות נוספות במקום דברים אחרים.

אני מרגישה מטומטמת.

יש לי עוד פאקינג שלושה ימים.

ולא עשיתי כלום.

כלום.

לא דיברתי עם כל האנשים שרציתי.

לא קניתי הכל.

לא ארזתי.

לא סידרתי.

לא למדתי.

שום כלום.

אני לא רוצה לעזוב בידיעה שאני משאירה אחרי דברים לא פתורים.

לא בא לי לטוס מבלי לראות את ליעד.

מבלי לדבר איתו.

מבלי להיות קצת עם אוריאל.

להפגש עם נוגי.

ללכת לארוחה רומנטית עם ירדן.

לעשות ערב מחזות זמר עם שלי.

להפרד מעדי ואביגיל.

לראות עוד סרט אחד עם רתם.

לכתוב לכולם מכתבים.

לנסות לגרום לאנשים לכתוב לי מכתבים.

ללכת למסיבה פרועה וכבר לפרוק יצרים.

לעשות הליכת לילה אחרונה ברחוב הישן שלי.

אבל כמו שזה נראה.

זו רשימת הדברים שבתקווה אולי יקרו כשאחזור.

חודשיים וחצי זה הרבה.

ומדקה לדקה כבר לא בא לי לסוע.

לא בא לי לטוס עם מדריכה מפגרת בת 22.

שכל מה שהיא רוצה מהקיץ הזה.

זה לשחזר את שלה מלפני חמש שנים.

לא בא לי לטוס עם הרגשה של בדידות.

פתאום מרגישה חסרת קשרים.

וזה כואב.

לא בא לי ללכת מחר לרופאה מחורבנת.

כי אמא לא יודעת מה יקרה באמריקה.

רק שאני לא אחזור בהריון.

לא רוצה כבר.

לא מצליחה להרגע.

אפילו הגוף מראה את סימני הלחץ שלו.

קשה לי.

אבל למרות כל זה.

אני יודעת שבסופו של דבר אני אטוס.

בסוף אני אנסה לעשות לי קיץ כייפי.

אני אתחבר בכוח לליאורה.

ואעמיד פנים שיש לי מנטליות אמריקאית.

וכל הטיסה אני אבכה.

ואז אדחיק.

ואז אסתכל מהחלון הקטן.

ואפסיק לחשוב רגשית.

מעכשיו טכנית.

שליחות.

הנאה.

חיבור.

תעשו עליה מפגרים.

וזהו.

רק שייגמר הזמן הזה שבין היום לטיסה.

לא מצליחה לסבול אותו יותר.

פגשתי אותך היום אחרי חודשיים.

היה לך פרצוף של געגוע.

[לא של - אני יכול לבוא איתכן]

אני לא כועסת עליך.

אני שונאת אותך.

ולא באשמתך.

ממש לא.

האשמה כולה עליי.

כל מה שקרה היה בגללי.

גם כל מה שלא.

ואני שונאת את הסיפור הזה.

אתה גורל.

כל פעם שאני רואה אותך.

אני מריחה אותך במשך שבוע.

לא סובלת לראות אותך.

כל כך אוהבת את הריח שלך.

ואת מה שהוא עושה לי בבטן.

לא רוצה אותי על המצפון שלך.

לא כועסת.

רק שונאת.

ואתה מתגעגע.

לא משנה מה תאמר.

תתמודד.

-לשלוח סמס או לא לשלוח.

לעיתים זו השאלה-

רק שאתה עומד לאבד משהו.

פתאום מבין מה הוא שווה.

משלחת.

אני אוהבת אתכם.

עכשיו כן.

ובגדול.

לפעמים מתאהבים בצורה נוראית.

לא נראית.

מחוסר ברירה.

כי הידיעה שזה מי שיש לך ואין אחר להתמודד איתו.

גורמת לך לאהוב.

שלא תעז להפחיד אותי שוב.

חודש לפני טיסה.

אל תשחק ברגשות שלי.

אמרת שלקחו לך את המקום בחיים שלי.

לא לקחו.

מצאו עוד מקום.

שונה.

המקום שלך עוד נשאר ריק.

מחכה לאיש עם הכרטיס הנכון.

בוא ודרוש אותו.

תלחם עליי.

כי זה השלב שבו אני מוותרת.

פוסט משולב.

אלף נושאים יחד.

כיף לא?