פרחים של קצף

כשהייתי נערה אהבתי לקרוא שירה. יש בביתי הרבה ספרי שירה ..מהתקופה ההיא שהייתי נערה, כשבגרתי וטרם נישאתי..

לצערי, רוב ספרי השירה , מבחינתי, שנמצאים אצלי - מדברים הרבה על אהבה שלא מומשה, על עצב, בדידות - מה שהיה נכון לגבי בתקופה ההיא.

עד שנישאתי לאחר גיל 30....

היום - אני שמחה בחלקי. וממעטת לקרוא שירה.  מתוך חוסר הזמן. הימים הלחוצים, העבודה, הבית, הילדים...

ובזמן האחרון משתדלת לחזור קצת להיות עם עצמי..גם...

הנה התחלתי לכתוב פה , מצאתי לי גם זמן לחפש בספרי השירה הנמצאים אצלי..מאובקים קצת...

והבוקר, שאיני עובדת בו,

מצאתי שיר של תרצה אתר:, שיר שהכרתי בנעוריי. ואני חוזרת לקרוא בו. לכתוב לכם אותו - להנאתכם.

שיהיה יום נפלא ושנה עוד יותר נפלאה!!

וידוי  -  תרצה אתר

נכון שזכרת אותנו יחד,

איך גדלנו לגבה סתום

ולא זכרת שהנומך קרוב לעומק מרחק צעד

וגם שהגבוהים יפים בכח המרחק מן הנמוך.

ואני רק זכרתי שיש בי פחד

מפני הדברים הכי ברורים

מפני שאינם חשובים בבואם

ומפני שכה מהר הם נגרעים ופוחתים.

אני אוהבת גם לשמוח לפעמים,

אני אוהבת גם לשכוח לפעמים

שהכל הולך בצעדים, אבל אף פעם לא ישוב

שהכל אינו הולך למקומות החלומים

אבל תמיד ישוב משם חלום שאין לו פתרונים.

אתה יודע שעכשיו ילך הכל

ויכבד מאה מונים?

שהכל יהיה עולם של אפרכסת

ועולם של פקוחי עין וטובים?

הכל הולך ונעשה גמיש ולא בהיר,

פריך ולא יציב, שביר ולא ניתן להעשות שברי דברים.

צריך היה לגשת יחד אל הסבך,

צריך היה לדעת ולו פעם

שהחלום ניתן להיות קרוב

במחירם של כל העצתמים

ולו גם קרוב סופו ,

ולו גם אין לו שם ופתרונים

צריך היה לנסות יותר,

להתרגש יותר ברעש,

כמו בסיפורים ובשירים.

אין שקט בלב איש

ואפילו עמוק עמוק

אין שקט, אבל אפשר לשתוק הכל, אפשר לא לומר דברים.

אין כאב שנותר בעיני אנשים

האב הוא דבר רחוק,

אבל יש חוק לרעש הצועק אותו,

המילה היא דבר קרוב.

יש חוקים לעולם עקלקלות

יש משהו יצוק מעשת בדרך הסלולה שגיונות,

שגיונות אינסוף,

תמיד אל אותו הנצח נעבור ביחד,

אתה והמילים האיומות

אתה ואותו הקול

נוראים הלילות ממראה -שחר

והשחר נורא מכל חיוורון,

אם הפנים חוורות ולא מעוני,

אם הידיים אינן רגילות במנוחה

ודבר לא נותר

מכל מה שצריך היה בו לעמול.