פרחים של קצף

הדיבורים - הם כלי העבודה שלי.

אני אוהבת אנשים, אוהבת לדבר...לפעמים יותר מידי.

בעבודה אני כל היום מדברת. בטלפון ופנים אל פנים.

ענייני עבודה , גם סתם גבב של דברים ולפעמים גם סתם מילים שלא לעניין (בלי לצנזר את מילותיי- מזל קשת ידוע לעיתים בחוסר הטקט שלו..).

לפעמים, כשאני חוזרת הביתה (אז..באוטו אני שותקת..) אני מרגישה שאני מדברת יותר מידי.

יותר מידי אנרגיות יוצאות לי מן הפה.

אי אפשר קצת לשתוק???

ואז ...אני נזכרת ב"תהילה". סיפור קסום של ש"י עגנון.

שלמדתי בתיכון ואיני שוכחת.

שם..היא דיברה על הקצבה של מילים לבן אדם.

והרי ציטוט:

"ביקשתי ממנה, ספרי לי מאותם הדברים הטובים. שהתה שעה קלה ואמרה, במה אפתח? אתחיל בימי ילדותי. כשהייתי תינוקת פטפטנית הייתי. ממש מקימה ועד לשכיבה לא פסק פטפוט מפי. היה זקן אחד בשכונתי. אמר לאותם שהיו שמחים על פטפוטי, חבל על התינוקת זו, אם היא מבזבזת על דבריה בילדותה, מה ישתייר לה לזקנתה. נפל עלי פחד ויראתי שמא למחר אני אילמת. לימים ירדתי לסוף דעתו של הזקן, שלא יוציא אדם בזמן מועט מה נקצב לו לכל ימי חייו. הרגלתי עצמי לבדוק כל מילה אם צריכה ,שתיאמר ונהגתי קימוץ בדיבור. ומתוך שנהגתי קיבוץ בדיבור נשתייר לי אוצר של דיבורים. האריכו לי שנותי עד שאגמור אותם הדברים שקצובין לי. ועכשיו שנשתייר לי קומץ של מילים אתה מבקש שאוציאן. אם אוציאן אני מקצרת את ימי............."

וזה מוביל אותי למחשבות פילוסופיות על הנושא.

והנה עכשיו אני בבית. לא עובדת הבוקר. ו...כן . שותקת.

חייבת קצת שקט. שקט. שקט.

הכתיבה היא גם סוג של "פטפוט"...ובוודאי רוב הכותבים הם אנשי דיבור.

אז...שיהיה לכם יום קסום!!!!