רבותי, אני דובון אכפת-לי. אני יצור בגווני פסטל והילה קורנת שורה סביב דמותי. אהבה ואמפתיה הן לי עמוד תווך, ואני כולי מדיפה ניחוחות מאוסים של תותים ושמחת חיים; אני זועקת לשק של סנטימנטים, ותוהה למה גידי, דני וקלפטר לא בסביבה; אני אוכלת בונבונירות לארוחת בוקר, 'אהבה בשחקים' לארוחת צהריים, ו'אייר סופליי' לארוחת ערב; הספרייה בחדרי היא יד לזכרן של האחיות ברונטה, ואני כולי משווקת אחווה וחיבה להמונים בחינניות מאוסה.

אני לא מצליחה לכלות את הדחף הארור הזה שקיים בי ומשווע לאהבת הסובבים.

אנא מכם, גינוני החיבה שתרעיפו הם קודש לגר, ליתום, לאלמנה ולבאבא-נוי.

***

מישהו האשים אותי, לפני לא מעט זמן, באותו "צורך בלתי נדלה באהבה". הוא נימק את הדברים בצורה יפה, אבל גם אכזרית, ומעל לכל - הוא שגה. מישהי אחרת האשימה אותי ביומרה, וטענה שאני עצמי לא מבינה מה אני כותבת.

באיזשהו מקום הרגשתי שנהדפתי לפינה תחת מטר של האשמות מעוטרות יפה-יפה בגיחוך ולעג. והתחושה הייתה שזה גם מה שאני שווה - ניתוח אופי על רגל אחת, על סמך יכולת תחבירית ועל סמך ראייה שטחית במיוחד.

אחד מגיע ובוחר לבחון את סגנון הכתיבה, ואחד אחר מגיע וגם הוא בוחר לבחון את סגנון הכתיבה. לבסוף שניהם מגיעים למסקנות שמעוותות כל כוונה שאליה חתרתי או כל איפיון אמיתי שלי. במקרה כזה לא נותר לי אלא לומר ש"כשהאצבע מורה לשמיים, האידיוט מסתכל על האצבע". שניהם אידיוטים שבמקום להתעמק ולבקש להיישיר מבט עם הכוונות שלי, בחרו להתפס לזוטות, לבקר את העטיפה, ועל סמך זה להגות מליבם דמות עגולה עם כוונות זדוניות להשמע חכמה, עם כשרונות מאולצים, מלאת יומרה ועם יצר מגאלומני שמאיים להתפרץ בפסקת הסיום.

אני מודה, הסאבטקסט לאו דווקא ברור, וזה דבר אחד. אבל במקום לתהות או לשאול עדיף ללכלך על מנת המשכל שלי? להעיד בביטחון שאני לא מסוגלת לעמוד מאחורי הדברים שאני כותבת? לקבוע שאני מאולצת? ללגלג על הצורך שלי בחום אנושי מצאת החמה ועד צאת הנשמה? לא, זה לא יפה לעשות ככה.

הכתיבה שלי אמנם לא מתואמת עם האקדמיה ללשון העברית, היא גם לא בדיוק קולעת, היא דיי מקרטעת, אבל זה מה שאני יכולה להציע ביומן שהוא שלי. כל ניסיון לשנות את היומן הזה בשביל אחרים יהיה כניעה לצורך של אנשים למצוא פאק בכל דבר ולבקר אותו. ואני לא מתכוונת לטמא דבר שהוא כ"כ אני, רק בגלל שהמועקות שלי לא ברורות והכתיבה שלי לא קולחת בעיני כאלה ואחרים.

הדברים שאני כותבת, הכאב המשתפך או היכלי השמחה שנפרצים, הם כולם אני. הכי אני. הכי טבעיים, עבורי.

אם אתם באמת קטנוניים, אז אולי, רק אולי, אם בעתיד יבעבע בי הרצון להתבלט, אדחוף שתלים לחזה שלי - וזה, חברים, יומרני; זה מאולץ וזה לא טבעי.

מצד שני, מונחים כמו 'מאולץ' או 'טבעי' - מזמן כבר אינם רלוונטיים. מספיק שתבחן מדפים ב'סופר פארם', שתקרא ספר ותאמץ רעיון, שתצטט את אבא, שתאהב תאטרון או שתאזין לשדרנית בגלגל"צ - אתה תדע שמזמן קשה להבחין בין 'אמיתי' לבין 'מתיימר'; אתה תבין שבמציאות שבה הברירה הטבעית היא כביכול להתבלט או להשכח, שבמציאות שבה כולנו אינדיווידואלים עם דעות כ"כ מאד ייחודיות ועם מראה כ"כ מאד שונה - במציאות כזו הרוב יפנה להתבלטות, גם אם זה כרוך בלעשות קצת "מיש-מש" בין המולד לנרכש. ולך תבדוק אם היא בן או בת.

מצד שלישי, אם לא תראה, לא תרצה, לא תשאף ולא תעריץ, אתה תמצא את עצמך חסר שאיפות, מוריק אל מול הצלחותיהם של אחרים, מבקר אותם בבלוגים.

אבל אני לא כזאת, אני דובון אכפת-לי.

שבוע טוב.