אמצע אפריל. השנה נגמרת. אני חוזה אסון קיומי.

עצוב שתקופת ביה"ס מגיעה לקיצה, לא ברור למה. מצד אחד זו שיגרה מענה שאני נוטה לשנוא, אבל מצד שני זו שיגרה, והיא לי אושר. חוץ מזה, מכל כיוון שאסתכל על זה, מושבת העונשין אכן עשתה עימי חסד או שניים והוציאה אותי מכלל טירוף (* רגעים דלים והיעדר מטרות).

כך, למעשה, הפכתי לשגעון מזן נדיר - זה שאומר לא נחרץ להנאה וכן מוחלט ללימודים.

הסיום הזה מוביל אותי לסיוט - התקופה שאחרי. התקופה הנוראית שאחרי. תקופה ארוכה שבתמצות ניתן לכנותה 'חלל מטאורי של ריק', וביתר תמצות ניתן לכנותה 'שיממון'.

אם זו תהיה מציאות, אני חושבת, יהיה נבון להשקיע כבר עכשיו בחלקת קבר מוצלת. 

אלטרנטיבה נוספת לאחרית ימי השפיות תהיה לשריין מקום בספסל של הזקנים באור עקיבא, כי השיממון שלי כמו שלהם דוחק בנו למצוא נחמה אצל מביני דבר - אלו שעבורם הזמן חסר ערך, אלו שגומעים היגיון יחד עם תה מכוס קלקר; רופסים, מריירים, עוד רגע מתכלים בטבע כי פג תוקפנו ואיננו משרתים אף מטרה. 

והספסל, הוא המיקרו-קוסמוס הבלעדי של הזקנים מאור עקיבא ושלי, היקום היחיד שאכיר אחר שארפה מהחלומות הגדולים והגדולים פחות שלי.

וככה, ככה אני אשתגע. אני אשתגע בלי דבר לדבוק בו, בלי תכלית, בלי עשייה, בלי תוחלת. אני אקבור את עצמי בתהיות, אפשט עד טירוף הדעת כל פיסת מידע שתקלט במוחי, אחייה חיים כחלחלים תחת חסותו של האבסורד, אמתין לדבר שיושיע אותי, יטביל אותי או יעיף לי כאפה - כל האמצעים כשרים למען תפח בי אותה רוח ישנה.

אשב לי, ספק בהכרה, על מרבדים של שום-כלום, אולי בארץ עוץ, יחד עם דידי וגוגו -

מחכה לגודו.