הימים הללו כ"כ מתישים, למרות שאין בהם ולו בדל מאמץ.
אני מוצאת סימן בכל; אם זה בעננים, או בכתב היד שלי, או אפילו בסדינים מונחים ברישול שאני משאירה אחריי. אני מבקשת להביט מקרוב בכל דבר סביבי כדי לתת לו פרשנות, שעשויה להוסיף נופך קונטרוורסלי לאישיות הממוצעת שלי ולממשיות הקטנה שלי.
למעשה, אני נוטה לפשט את הדברים עד שהממצאים הופכים מופרכים מדי, ואז הראש שלי כבה, ואיני מתקדמת לשום מקום. אז מה הטעם בכל התסריטים הללו שאני יוצרת, אם גם הכבדות המאוסה וגם הבדידות המוכרת נטועות במקומן, ואינן אלא כאן כדי להשאר?
אין ספק, מלאכה חשובה היא מלאכת החשיבה, אולם משום מה אין בה די בשביל להביא אותי להשתנות או להשריש בי מעט ממה שכה חסר לי.
בסוף, אהפוך לשרץ.
הנחמה היא בלילה. קריר, הכל חשוך, המיטה גדולה ורכה במידת הצורך, השיער אסוף בפקעת, והכל גלוי - פנים, גוף ורוח.
בשעות כאלו של היום אני משוררת נהדר - רומנטיקנית, יצרית, נעימה. ההיגיון הכובל מנמנם, בעוד הרגש הכבול שולף טלפיים. ממש ככה - הכל מגיע אלי בשעות הללו, עם ריחות, קולות, טעמים ומגע. עם עוצמה שניצתת במהירות וחושפת כל מה שיש. כמו בציורים עם נשים רנסאנסיות, כשהכל כ"כ אנושי, ולא מוקפד, ומעורר, וסוחף. הפגיעות הופכת אידיאלית ומזמינה, הגבולות מטשטשים וכמעט שאינם.
בשעות אלו של הלילה אני לבדי, עם דימיון עשיר. ומה שבאמת מושלם בכל זה, זה שהמציאות המעיקה הופכת מינורית - פצע זב שכאב ביום, שב ומפתח גלד, מחלים, בלילה.
נחמד לחשוב שישנו מפלט, שבו אין שום צורך להביט לאחור בחשש ובדריכות, לנתח, לנמק ולשמור על פנים חתומות כאילו דבר לא נוגע.
עצוב לחשוב שכל זה רק בלילה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
