מודעות עצמית מתחילה להתפתח – יצאתי מזה. לפחות ככה חשבתי. חשבתי שעם כניסתי לטבילה בת שנה ותשעה חודשים בביצה הצבאית, אני אסגור פרק מגעיל בחיי.
אבל במקום לסגור פרק מגעיל, פתחתי פרק חולה. פרק שלוקח כדורים פסיכיאטרים (לפעמים כמעט על דעת עצמו), פרק שלא מבין מה היא בכלל מודעות עצמית, פרק רע.
אבל כשמשתחררים מצה"ל המציאות מכה לך בפנים באיזה 120 קמ"ש והאמת המגעילה עומדת מולי במראה נראתה דוחה מתמיד.
כסף כמו שאמרתי לא היה בעייתי. אז לקחתי לי נתח וטסתי לניו יורק.
ניו יורק היא התרופה לבריאים והמכה לחולים. היא עיר בלי רחמים. אני לא סתם אומרת וזו לא רק קלישאה.
ביו יורק הכרתי בחורה שדיגמנה בעירום לטובת ציירים. הכל היה נקי ורשמי. שילמו לה כסף במקום ותמיד דאגו לה להסעות הביתה ולסטודיו. יום אחד החלטתי ללכת איתה כדי לראות במה מדובר. אני – ותאמינו לי שעולה לי האוכל כשאני חושבת על איך נראיתי – לא הייתי בכיוון של עבודה כזו כי לא חשבתי שמישהו אי פעם ירצה לראות אותי בעירום.
13 ציירים וציירות ישבו בחצי מעגל לא סימטרי. כל אחד עם הכלים שלו, עם הקנבס (לא קנביס...;-) ) שלו. היא פתחה את חלוק הרחצה (שאני קניתי לה ליומולדת) ו...
הצמרמורת האהובה עברה עלי גם בזה הרגע. המראה שנגלה לעיני היה בתולי ולא בגללה. זה היה בגלל שזו הייתה הפעם הראשונה שאני רואה גוף נשי (על גברי בכלל אין מה לדבר) עירום ולא רק עירום – יפה! מדהים. צחור, חלק, עם מעט שיערות ערווה מסודרות בקפידה.
כשחזרתי לדירה הסתגרתי בחדר. נעמדתי מול המראה והחלטתי שאם אני רוצה להתקדם לאן שהוא בחיים, אני צריכה כסף. אם אני רוצה לעשות כסף (ולא ממכירת שטויות בכל מיני פינות רחוב מסוכנות) אני חייבת לעשות את מה שהיא עושה. אם אני רוצה לעשות את מה שהיא עושה....זה היה הקטע הקשה – אני צריכה להתפשט. כשהתחלתי להוריד את הבגדים עוד היה לי תקווה, אבל כשהכל ירד ומולי עמדה מפלצת, פיה קטנה ששמה 'מודעות עצמית' הסתתרה מאחורי המראה.
"שלום NF, אני המודעות"
"אני שמנה"
"את הרבה יותר גרוע משמנה"
"אני יודעת"
"זאת התחלה".
למחרת הגיע טלפון לבחורה והם אמרו לה שהם רוצים גם את 'השנייה'. מטומטמים חשבתי לעצמי ברגע הראשון, לא ראו כמה שאני כונפה? אבל אז הבנתי כמה מצבי עגום. הם רצו את הפריק. את המוזר. את השונה. את המכוער. הם רצו את מה שנוגד את הבחורה השניה.
"תודה, אבל לא".
++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
"שלום, מדברת NF...לפני שנה הייתי אצלכם בסטודיו ורציתם שאבוא לדגמן...זה עוד רלוונטי?"
(לא ציטוט מדויק): "לפני שנה?!? זה הרבה זמן, תבואי נראה אותך".
שנה שלמה עבדתי על עצמי. באותו יום מבורך שבו פגשתי את המודעות העצמית שלי, הצבתי לעצמי יעד והיעד היה להיפטר מהטימטום. נפטרתי מכל השומנים, מכל החצ'קונים, מכל השיער המיותר. בגדים שונים לגמרי, דיבור שונה לגמרי הכל התחיל להיראות אחרת...גם הסטודיו.
Not Fakatza (תאמינו לי שאם היה לי כוח וזמן הייתי כותבת את כל סיפור חיי במכה אחת בלי הפסקת שירותים אפילו)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
