"ואז הגיע חורף."

רדפתי אחריך.

במשך כל-כך הרבה זמן.

נלחמתי עליך.

ועל האיכפתיות שלך.

נתתי לך להכאיב לי.

וסבלתי את זה בשקט.

הייתי שם עם הכל.

ונגד כל כך הרבה דברים.

הרווחתי דברים.

ואיבדתי הרבה יותר לצידך.

האשמתי את עצמי.

ואף פעם לא אותך.

סלחתי.

בלי אפעם לחשוב פעמיים.

שכחתי את הרע.

 כשרק ניסיתי תמיד להתמקד בטוב.

אהבתי אותך.

ושנאתי את עצמי.

חיפשתי אותך.

בכל פינה שרק אפשר היה למצוא.

רציתי אותך לידי.

בכל מובן המילה.

היה איכפת לי ממך.

יותר מידי.

היית כל-כך חשוב לי.

באמת שכן.

וכל מה שאתה לקחת מהקשר הזה,

וכל מה שאתה ראית,

זה שאני מתקיפה אותך.

מציקה משהו,אה?

ועכשיו,כשלא נשאר כלום להגיד.

שלא נשאר כלום בכלל.

כשהכל מתפרק.

כשאני מתפרקת.

אני יכולה להגיד לך,שהיית הכל בשבילי.

ועכשיו אתה שום דבר.

אני מאחלת לך שיהיו לך חיים מדהימים.

ולהזכיר לך שאני תמיד ידעתי,שהבטחות לא מקיימים.

היו ימים שהעברתי את הכדור לידיים שלך,והקסמת אותי בכל פעם מחדש.

ואז הכנסתי את עצמי לסרטים,והתאכזבתי.

היו רגעים שפחדתי שלא איכפת לך מכלום.

שזה כל מה שהייתי צריכה.

ושנינו יודעים,שזה באמת היה ככה.

והיום...

לי כבר לא איכפת.

"כי כל מסע ארוך,מתחיל בצעד אחד קטן."

שיגמר כבר.