שנים ארוכות נחלת בנימין לא התקשרה לי בכלל לבדים. הנחלה היתה שוק צבעוני ביום שישי, היא היתה "האגודה" (כי לאיזה נערה תל אביבית שמכבדת את עצמה אין חבר הומו?) הנחלה היתה גם בניין מתפורר עם המון פונטציאל (שאגב כבר הספיק להממשש) וגם ה"קומה השניה", אבל דבר אחד שהיא בהחלט לא היתה זה בדים.

ואז, בשנה האחרונה, מפורום אחד לשני, גיליתי את הבדים! לאט לאט, בהתחלה עם תפירה ביד, שיצאה נורא מכוערת. אח"כ התפירה ביד השתפרה ופתאום גיליתי את נפלאות המכונה. בהתחלה על מכונות מושאלות בסדנאות ואצל חברות (ותודה לכל התורמות ולקרן במיוחד!) ועכשיו שאני תופרת כל מה שזז על הזינגר המהממת שלי

ביום שישי הקודם אני ואמא שלי עשינו סבב בנחלה לכבוד יום ההולדת שלי. אני קונה, היא מגהצת. מאוד מהנה! מעבר לכל הקניות היה משהו מיוחד ביום הזה. מעולם לא הייתי ילדה משפחתית יותר מידי. אני וההורים שלי לא מאוד קרובים ולרב קשה לי מאוד למצוא איתם שפה משותפת. אבל סביב כל נושא התפירה אני ואמא הצלחנו להתחבר חזרה, לבלות בצורה מדהימה ביום נהדר בנחלה, פשוט להנות, לצחוק, לדבר, להתייעץ וסתם לקשקש על כל דבר, קשור או לא קשור לתפירה.

וכדאי לא להשאיר פוסט בלי תמונות – כרטיס יום הולדת לידיד שחובב מאוד מכוניות (הכיתוב הודפס במדפסת ביתית):