ברשותכם אני אשאיר את הרפתקאותיי בחצי הכדור הדרומי בצד לשניה ואספר על מה שקרה בימים האחרונים, פה במציאות של ההווה (לצערי...)

החתולה שלי, ליז, חולה. היא נפלה לפני שבוע מהקומה החמישית ומאז כל יום אנחנו הולכים לוטרינר וכל פעם הוא מגלה משהו חדש, בעיות בבטן, במעי, חשד לרגע לקריעה של הסרעפת, בסוף לא, אולי בעיות בחוליות, וכדובדבן שעל הקצפת הנוראית הזאת מצאו נוזלים (כנראה דם) מסביב ללב. אחרי אינספור צילומים, אולטרסאונדים, עירויים, תרופות משתנות, סטרואידים, אוכל מיוחד, אוכל לוריד, המון המון כסף שאמא מנסה לא לספור מבעד לדמעות המודאגות (על ליז לא על הכסף), אחרי כל זה... נראה כאילו שהיא קצת השתפרה. היא אכלה טיפה ושתתה, והולכת ומייללת, ואולי היא תהיה בסדר, אולי לא נצתרך לעשות לה פרוצדורה מזעזעת העונה לשם המפוצץ "פריקרדיוצינטזיס" שפירושה בישראל היא שמכניסים מחט למעטפת הלב ומנקזים משם את הנוזל... אני מקווה שהיא תהיה בסדר. היא רק בת 7, בשיא חייה...

אתמול כשחזרנו מהוטירנר היה פקק. פקק שלא זז אפילו לא סנטימר עשר דקות. עשר דקות נראות כמו הרבה זמן בתוך אוטו חם בפקק שלא זז סנטימר. בתוך כל ההמולה של הצפירות, האנשים הכעוסים, הבלגאן החלטתי לכתוב. הוצאתי דף ועט וזה מה שיצא:

"אנשים צופרים מסביב מקווים שעל כנפי הדציבלים הם יצליחו להזיז את המכונית שנתקעה, את התאונה שקרתה או אולי את החפץ החשוד הפופולרי מתמיד שחסם את הרחוב, יושבים וצופרים, האמיצים מבינהם זורקים קללה פה ושם, הסקרנים יוצאים לאבק המכסה את הרחוב מביטים קדימה בתקווה להזיז את ההפרעה שנפלה עליהם מלמעלה בעזרת כוח טליקנזיס מדהים שגילו זה עתה. אני יושבת לי באוטו הנחמד שלי אפילו שהוא בלי מזגן וכותבת. נחמד." ברגע שסיימתי את השורות האלה המכונית הפקק התמוסס...

לא פעם ראשונה שנפלה עלי המוזה לכתוב במקום מפתיע.

היום בערב אחרי שחזרנו מוטרינר הלכתי לטפס בקיר בקרית אונו. אני חדשה בעסקי הטיפוס אבל נהנת מכל רגע! אני לא חובבת גדולה של כושר, אני לא אוהבת חדרי כושר, לא אוהבת לרוץ, לא אוהבת לשחות שוב ושוב בבריכה. זה נראה לי מיותר. אבל טיפוס... טיפוס אני אוהבת! יש מטרה, יש קושי, צריך להשתמש במוח לא רק כדי לתכנן את הדרך הכי טובה למעלה, צריך להשתמש גם בחלק של המוח שגורם לך להמשיך אפילו שאתה עייף וכואב והכי קל פשוט לרדת. ככה עליתי על הקיר שלא הצלחתי לעשות בפעם האחרונה "הקיר השחור" (זה לא משהו רע, פשוט הצבע של הבליטות), עליתי עד הסוף, עד לאותה נקודה שנתקעתי בה בפעם הקודמת פעם אחר פעם אחר פעם, הרגל שלי מעוקלת בתנוחה לא טבעית במיוחד, הפעלתי את כל כח הרצון שלי על אותה הרגל, התיישרתי, נעמדתי, והגעתי למעלה! הייתי מאוד גאה בעצמי.

זהו להיום, רק בבקשה קטנה - מי מכם שמתפלל אני בטוחה שהתפילות שלכם יעזרו לליז, ומי מכם שלא, פשוט תקוו לטוב. תודה.

:תכירו