אתמול בלילה יצאנו לבירה אחרי הטיפוס. היה נחמד ביותר. בשיחה קולחת על טיפוסים, יוון, ציוד טיפוס, טיולי אחרי צבא וחלומות כשכאלה, סיפר לי דניאל, שמנסה בכל כוחו בדיוק כמוני להתקבל לרפואה בבאר שנה הבאה שמסתבר שלבאר שבע יש הסכם חילופי סטודנטים עם קולומביה (האוניברסיטה, לא המדינה J).

תמיד תהיתי אם בן אדם יכול לתפוס את עצמו ברגע של הארה. ברגע שבו שאתה פתאום מניח את עינך, אפילו עם לרגע קט, על חלום שעד אותו הרגע חשבת שהוא כל כך כל כך רחוק ממך ומהמציאות. אולי שנה הבאה התקווה שלי תתגשם ואני אתקבל לבאר שבע, אולי בשנים שיבואו אחר כך השאיפות שלי יקבילו למציאות ואני אצליח ללמוד כמו שרק דמיינתי לעצמי, ואולי, רק אולי, אני אזכה יום אחד, בעתיד הורוד והמעורפל כל כך ללכת ברחובות ניו יורק, בדרכי לאחת האונירסיטאות הטובות בעולם, אפילו אם רק לשנה, סמסטר בודד אחד, חודש... אולי.

יש הרבה אולי, הרבה כסף לשלם על כל יום בבנייני מכוסי האייוי, הרבה חלומות של 21 שנה שהספיקו להתנפץ לי בפנים. אבל זה חלום אחד שאני עדיין לא מוכנה לוותר עליו בלי מלחמה.