ביומי הראשון על אדמת ניו זילנד הרחוקה, מצאתי את עצמי ב12 "בבוקר" (ג'ט לג...) נהנת משיחת טלפון לרועי וארוחת בוקר משובחת. בדיוק כמו בבית, רק עם הבדל משמעותי בעלות השיחה. שוטטתי בעיר על אופניים, כלי התחבורה המושלם לעיר הקטנה והשטוחה שנחשבת למרכז הכלכלי של האי הדרומי. הגעתי לקטדרלה שמסמלת את העיר. אחרי שהייתי בפריז באמת שלא ציפיתי שאחסיר פעימה, ואכן לא החסרתי, נהנתי מהנסיעה הרגועה בעיר, בלי דאגות, בלי לחשוב יותר מידי, בלי לנסות לעשות את הדבר התיירותי. פשוט להנות מהעכשיו. הייתי בנחלת בנימין המקומית, שם פגשתי צלם שהקיף את העולם 15 פעמים ומת לחזור שוב פעם להודו, רק מחכה שהתאומים הקטנים שלו יגדלו קצת כדי שיוכל לקחת אותם איתו. הוא סיפר לי שזה נהדר לטייל עם ילדים, כי אז המקומיים לא רואים אותך כסתם עוד תייר, אלה כאבא או אמא, וזה משנה לך את כל הטיול לטובה.

כשהייתי בכיתה ה' כל אחד היה צריך לבחור על מה לעשות עבודה. אני בחרתי באנטרקטיקה, לא ידעתי אפילו למה. אבל מאז אותו רגע היבשת העצומה הזאת (פי 2 מארה"ב) ריתקה אותי. סיפורים על גילויים ומשלחות מחקר, על אחד היעדים האחרונים על הפלנטה הזאת שהמין האנושי הצליח לכבוש. וכך מצאתי את עצמי נודדת לגן קטן על שפת הנחל העירוני, ובשמש החמה שאולי לא ממש אופיינית לו, עומד פסלו של רוברט פלקון סקוט. האדם השני שהגיע לקוטב הדרומי (חודש אחרי אמודסן הנורווגי) ומת בדרך חזרה. אנגלי וקיווי (ניו זילנדי).

רציתי למצוא את אותה העבודה הישנה הזאת, שכתבתי לפני יותר מ10 שנים (!). שעה מאוחר יותר, עומדות 2 קופסאות מלאות זבל מארון שלי, מוכנות לפינוי ליד הדלת, הכל החל באלבון ליאונרדו דיקפריו שהיה אוצרי הבלום בכיתה ז' ועד לכל חיה חמודה שמקדולנס אי פעם חילקו עם ארוחת ילדים. אלוהים כמה זבל! אבל היו גם כמה מציאות: המתכון הסודי שלי לעוגיות שוקולד צ'יפס מדהימות שהספקת לשכוח, אלבומי הבולים שלי, העמוד הראשון של העיתון מה12.9.01, ועבודה דהוייה על אנטרקטיקה, מלאה בשגיאות כתיב שאפילו אני, עם כל הטעיות שלי, לא יכולה להאמין שעשיתי. הנה מה שכתבתי עליו:

"המשלחת של סקוט לקוטב הדרומי נגמרה בצורה טרגית. הוא לקח איתו סוסים שמתו כבר בתחילת המסע, הדרך היתה קשה ביותר, מלווה לעיתים קרובות בסערות. האנשים סחבו את המזחלות בעצמם. את החלשים סקוט החזיר לתחנת המוצא בחוף. 150 ק"מ לפני הקוטב נשארו במשלחת רק 5 אנשים שבראשם עמד סקוט. ב18 בינואר 1912 הם הגיעו לאוהל עם הדגל הנורווגי שחיכה להם בקוטב. הודעות שהושארו בשבילו בתוך האוהל גילו לסקוט מה מרה היתה תבוסתו. הם היו עצובים מכך שהם לא היו ראשונים ולפניהם היו יותר מ800 מיל מסע חזרה. בדרך חזרה נפטרו כל החמישה מרעב וקור, 8 חודשים מאוחר יותר נמצאו גופותיהם והיומן שניהל סקוט במשך כל המסע. הרישום האחרון היה ב29 למרץ 1912:

I do not regret this journey that shows that Englishman can endure hardship, help one another and meet death with great fortitude as ever in the past”

אני זוכרת את עצמי כשכתבתי את השורות האלה, ילדה עצובה בת 10, חושבת על האנשים והמקומות, המעשים הכל כך רחוקים מהמציאות היומיומית שלנו. ברשימות שלי כתוב שאחד הדברים שאני מקווה להשיג זה להגיע לכל 7 היבשות, ספירה מדוקדקת תגלה ש7 זה כולל את אנטרקטיקה. מותר לקוות.