קיקורה היא עיירה קטנה ותיירותית להחריד באמצע שום מקום, מפורסמת בליוותנים שלה. נרשמתי מראש ללכת לראות אותם, קמתי בשש בבוקר, עוד היה חושך בחוץ, ויצאתי עם הסירה שיצאה בזריחה. זריחה מדהימה מעל האוקיינוס השקט הדרומי היתה הפתיח ליום המיוחד הזה. עקרונית החברה היא מונופול, ככה שמשלמים המון המון כסף בשביל החוויה והם אפילו לא יכולים להבטיח לך שום דבר, כי מה לעשות שלוויתן זה חיה עם חשיבה עצמאית, ואם היא רוצה להראות את עצמה, אז נראה אותה, ואם לא, אז לא. לנו היה המון מזל וראינו 3 לוויתים, אחד מהם אפילו פעמיים. כל פעם הקפטן או אחד העובדים שמים לב למשהו שנראה בול עץ גדול צף על המים ואנחנו דופקים גז בסירה עד שמגיעים לשם. בדרך יש סרטים והפעלות על החיים של הליוותנים. נו, מתוייר, כבר אמרתי. ואז שכמגיעים יותר קרוב לאותו בול עץ, כולם נוהרים כעדר על הסיפון ומחכים בסובלנות עד שהחיה המרשימה הזאת תחליט שנשמה מספיק, תרים את זנבה לשלום ותרד לעוד 40 דקות במעקמים בחיפוש אחרי האוכל האהוב עליה – תמנוני ענק.

בדרך חזרה פגשנו להקת דולפינים, מאות דולפינים הקיפו את הסירה, קפצו, עשו סלטות, שחו ממש מתחת לסירה, הכל במרחק נגיעה כמעט. חזרתי לאכסנייה מלאת חוויות ואם חיוך. בצהריים מצאתי את עצמי בתוך חליפת צלילה עבה, במים קפואים שוחה עם... כלבי ים! בהתחלה ראינו רק הרבה אצות וכלב ים אחד וכבר התייאשתי והתחלתי להצטער שלא שילמתי פי 2 יותר כדי ללכת לשחות עם דולפינים (הכל זה כסף...) אבל אז פתאום הגיעו עוד כלבי ים ועוד... ואנחנו הגענו לסלע שהיה פשוט מוצף בהם, יושבים בעצלות ונהנים מהשמש. זה היה מדהים להיות כל כך קרוב לחיות המדהימות האלה, הם שוחים לידך מתחתיך, מנסים לשחק איתך "צ'יקן" - אותו משחק עצבים משעשע כשהוא שוחה בדיוק בכיוון שלך במהירות אדירה ושניה לפני ההתנגשות משנה כיוון ומדגים קפיצה זריזה וסלטה באויר שמזכה אותו ב9.8 מהשופט ההונגרי.

משם חזרתי לכרייסצ'רץ' בכוונתי להמשיך דרומה בטיול. התלבטתי איך לחזור, והחלטתי ללכת ל i (information) במרכז העיירה ולקנות לצערי הרב כרטיס לאוטובוס, אבל בדרך לנסות לעצור טרממים. השיטה עבדה בהצלחה מסחררת ותוך דקה הייתי באוטו של ג'ף בדרך לכרייסצ'רץ'. ג'ף הוא מטווח צאן ובקר, ז"א הוא קונה עדרים ויחידים בשביל חוואים, הוא היה בדיוק צריך לעצור בדרך בשביל לבחור כמה אילים (כבשים זכרים), היה מגניב, המפגש הראשון שלי עם כבשים בארץ הכבשים הזאת (20כבשים על כל בן אדם).

בכרייסצ'רץ' רוחי נפלה דרסטית אחרי שעה ב i כדי לארגן את המשך הטיול ליומיים הקרובים. איפה לישון, איך להגיע למקום הבא... אני ממש סבלתי מהביורוקרטיה של הטיול, זה טיול ככה?! טיול זה כשאתה מתעורר בבוקר ואתה לא בטוח איפה תישן בלילה – זה הכיף שלי בטיולים! באותו רגע של מפלה רציתי רק שני דברים – אוכל של אמא, ולטייל עם רועי באוטו ואוהל בבגאז' בלי דאגות. נרצה לעצור, נעצור.

רוחי השתפרה פלאים כשהגעתי לאכסנייה ופגשתי את סילביה. האכסניה הייתה אכסניית בנות בלבד, מאובזרת לתפארת מדינת ניו זילנד. החל מאוסף מוזיקה אדיר, מטבח מאובזר, פיצ'פקס קטנים בכל מקום, מגבות, מצעים (זה לא מובן מאליו באכסניות), ורוד בכל מקום, פוסטרים פמיניסטים, 4 סוגי נענע בגינה, אופניים, חתול ודגי זהב. מקום יפה. סילביה הייתה שוטפתי לחדר. בשנות החמישים לחייה היא בילתה כבר שנתיים בפאסיפיק, עבדה באוסטרליה בWOOFFING בחוות (עבודה תמורת לינה ואוכל), יצא למסע מסטרינג (לאסוף את הפרות) במישורים הגדולים של אוסטרליה, מסתבר שהם כבר לא משתמשים בסוסים כדי לאסוף את העדרים, לא, גם לא ברכבים או טרקטורונים, אלא ב... הליקופטרים! היא הייתה בכל פינה של אוסטרליה ומצאה חברים בכל מקום, והיא צריכה לחזור לאנגליה בקרוב כי היא אוטוטו תהיה סבתא. סבתא מגניבה בהחלט!

כשדיברתי איתה על המסעות שלה, הפשטות בדברים שהיא אמרה הרגיעה אותי. קינאתי בה על הדברים האדירים שעשת וקיוויתי שמתישהו אצליח לגעת בקמצוץ מזה. אחרי מקלחת ושיחת טלפון לרועי (בתחילת הטיול היה לי קשה לא לדבר איתו הרבה), בכלל נהיה לי טוב ונרדמתי עד הבוקר. שינה טובה ורגועה של מישהי שלאט לאט מפסיקה לדאוג מהדאגות הקטנות של הטיול.

בבוקר לקחתי את אחד מאופני האכסניה ונסעתי לי לעיר לעשות קניות אחרונות לפני שאני ממשיכה במסע, גשם עדין כיסה אותי מכף רגל ועד ראש, אבל זה לא היה לא נעים, כמו הגשמים המכבידים  של הטיפות הגדולות, היה זה מרבד קסום כמעט כמו של טל שמכסה אותך בטיפות זעירות של בוקר.

באותו זמן חשבתי שאולי ככה זה גשם בניו זילנד. אוי כמה שטעיתי!

לוויתן מנפנף לשלום

וגם דולפין

קאיקורה על המפה