יש לפוסט הזה פואנטה מוצקה כקרח, אבל קודם כמה הקדמות:

א. לפני כמה ימים דיברתי עם מישהי שאני מכירה. אחת מאותם האנשים שהכרתי כל כך טוב בתיכון ובשנים האחרונות דרכינו התפצלו, אוי כמה שהן התפצלו! חודש אחרי התיכון היא הייתה חיילת, חודשיים אחרי השחרור היא הייתה סטודנטית, ועכשיו, שנה מאוחר יותר היא קצת ממורמת מהלימודים, מדברת על חתונה בגיל 22, ומתלוננת שהיא לא מצליחה למצוא סופ"ש לנסוע לנופש.

באותה שיחת טלפון הזויה הטפתי לה בלי סוף על זה שלפעמים כל מה שצריך זה להפסיק לרגע, ולזכור שאוטובוסים מתפוצצים ומכוניות מתהפכות, שהרכבות לא נהיות בטוחות יותר וכל הקרינה הזאת מהפלאפון בטח תשיג את המוח שלנו מתישהו. הטפתי שצריך לעצור ולהריח את הורדים, בצורה ציורית כמובן, וגם לא בעצם.

היא צחקה וחזרה לדבר על מועדי ב'.

ב. לפני שבועיים יצאנו אחרי הקיר טיפוס לבירה,  והחברה דיברו על נסיעה ליוון, על צוקים מהממים של עשרות ואפילו מאות מטרים שנופלים לתוך הים, על אי קסום ונטוש מתיירים (לפחות מכאלה שרתמה לא צמודה אליהם), אי שנוגס במים הצלולים ומספק את אחד מנופי הטיפוס היפים באזורינו. הוקסמתי אבל ידעתי שאני הכי ירוקה שיש, ולא נעלבתי כשלא מצאתי את עצמי בין המוזמנים. אחרי הכל, זה ספורט רציני, ולהיות תלוי 100 מטר מעל תהום עם מישהו שאתה אל בטוח ביכולות שלו זה לא רעיון טוב בכלל.

ג. כמה שעות אחרי השיחה (מסעיף א) הלכתי לקיר טיפוס ולהפתעתי הרבה מצאתי את עצמי מוזמנת לטיול הגדול ליוון. אומנם לא באמת גדול (רק 8 ימים), אבל זה עצום בשבילי! כנראה שהם חושבים שאני יכולה להגיעה לרמה הדרושה בעוד חודש וחצי! ואני בדילמה מייגעת, כי יש את העבודה, ויש מינוס אדיר בבנק, ויש את הלימודים שיתחילו (בגרות במתמטיקה פעם שלישית כבוד! כל זה רק כדי שיקראו לי ד"ר יום אחד...). יש את כל הסיבות למה אני לא יכולה לנסוע, ובעיקר העובדה שעד כמה שהרמה שלי קפצה בחודש האחרון אני לא ברמה שלהם, הם מטפסים כבר שנים ואני... אני יכולה לספור על יד אחת את כמות הפעמיים שטיפסתי על צוק אמיתי...

אבל יש גם פואנטה –

תמיד חלמתי שבעוד 10 שנים אני אצליח לעצור את החיים לכמה חודשים ולנסוע עם המשפחה שבתקווה תהיה לי עד אז לטיול אדיר איפשהו... זה חלום רחוק שאולי יתגשם ואולי לא, אבל אני יודעת שאם אני לא יכולה לקחת שבוע הפסקה בגיל 21, הפסקה הרבה יותר גדולה בגיל 31 התרחקה ממני כרגע בצעדי ענק. ואולי כל הבקשות שלי בעבודה לא יספיקו לשכנע אותם, אולי בסוף יסתבר שהרמה גבוהה מידי בשבילי, אולי המינוס בבנק יאיים עליי יותר ממה שאני מתארת לעצמי עכשיו. אולי ואולי ואולי.

אבל אני יודעת שאני אנסה הכל כדי שעוד חודש וחצי אני אמצא את עצמי תלויה בין שמיים וים על צוק ביוון. נושמת.