התאהבתי במים שהגדירו מחדש את המושג צלול

בחוות הציוריות שהקיפו את האגם

בגבעות הירוקות ובהרים שמאחוריהן

התאהבתי בכפר הקטנטנן הזה

התאהבתי בגלידה.

טקפו היה המקום הראשון שטעמתי הוקי פוקי.

הוקי פוקי הינו מוסד נויזלינדי עצום – ממש חגיגה בפה, מלאת קרמל וניל ודבש. למה אין הוקי פוקי בארץ?!

לטקפו הגעתי באוטובוס (השני והאחרון שהיה לי בטיול) יחד עם 5 בנות בריטיות שחיפשו אלכוהול ומסיבות (בניו זילנד?!?!), גבר אוסטרלי מזדקן שהיה ריינג'ר בשמורת טבע במשך 15 שנה, החליט שהגיע העת לשינוי ובא לעבוד בחוות דבש, בחור סימפטי ומטיב לעניים שנסע לעבוד בקווינסטאון ולנהות תוך כדי מסנואובורד איכותי בחורף, ויפנית שישנה כל הדרך.

היה פאנצ'ר וכל החבורה המהוללת הזאת מצאה את עצמה על צד הדרך נהנת מדיבורים על הא ודא וצבא... כן כן, אנשים בחו"ל נמשכים לרעיון הצבא כמו זבובים לאש. הבנות הבריטיות הזדעזעו כשהפנימו שאם היו נולדות בת"א במקום בלונדון (הבדל מינורי) הן היו לובשות מדים ברגעים אלה במקום לחפש מסיבות בניוזלינד(?!?!) ואילו הבחור של הסנואובורד חשב שאני לוחמת-על עם סכין בין השיניים. אני לא תיקנתי אותו יותר מידי, מטיב לעיניים, כבר אמרנו?

בסוף הגענו לטקפו, בסיבוב האחרון האגם הקסום התגלה פתאום, תכלת כזו עוד לא ראיתי עד אז, מי קרחונים מנצנצים בשמש. מדהים! אחרי כמה שבועות בניו-זילנד הבנתי שכל האגמים קסומים, וכל הגבעות ירוקות, כל הנחלים שוצפים ומלאים בגשרים תלויים ובהמון מקומות מצאתי קרחונים שנשפכים באיטיות מפסגות מושלגות מדהימות. אבל ברגע האושר הזה, כשהאוטובוס עשה את פנייתו האחרונה עדיין לא ידעתי את כל זה.

טקפו היה המקום הראשון בו התוודעתי לכל הישויות הקסומות האלה, המקום הראשון בו הבנתי שהגעתי לאגדה, הגעתי למקום שהצליח לשמר בקנאות על היופי הבתולי של הטבע עוצר נשימה. אולי ככה פעם נראה כל העולם, אולי זה הגן עדן שזנחנו לטובת ההיי טק...

טקפו היה המקום בו התאהבתי בניוזילנד. המקום בו מצאתי את עצמי יושבת דקות ארוכות ליד הכנסייה המפוסמת על שפת האגם, מאושרת.

באכסניה הכרתי במהירות שתי בנות קוריאניות ומצאתי את עצמי שותה תה קוריאני עם עלים חשודים שקים ובטי הכינו לי. הן שאלו אותי אם אני רוצה ללכת לחוות כבשים, כן, חווה. לא בדיוק השאלה הראשונה שאתם מצפים לשמוע מזוג זרים מוחלט בעיירה של 300 איש בקצה העולם, אבל חווה בכל זאת. מסתבר שהן הכירו קיווי שמכיר חוואי שיש לו 24 אלף אייקרים של אדמה מחוץ לטקפו. זה המון! אין לי אפילו קנה מידה לתאר לכם כמה שזה המון, לקח לנו חצי שעה להגיע מהקצה של החווה לכניסה, וזה רק הקצה! זה מאותן החוות שלקוחות מהבדיחות –כמה ישראל קטנה- הנה דוגמא:

חוואי טקסני: "כדי לחצות את החווה שלי באוטו צריך 3 ימים"

קיבוצניק: "כן... גם לי פעם הייתה טארנטה כזאת."

כל שטח האדמה העצום הזה שייך למשפחה מקסימה המונה 3 נפשות בסה"כ (הרביעית בדרך): בעלי החווה, וג'אול הקטן בן ה3. אני בטי וקים נהננו מאחר צהריים ניו זילנדי אוטנטי למהדרין - "עזרנו" לסנאו (הכינוי של בעל החווה) להעביר כמה עדרים ממקום למקום עם כלבים ומשאית, תוך כדי ששלושתינו וג'ואל הקטן מתלתלים בכיף בקופסא מאחור. ראינו כבשה מתה – פשוט נעמדה במקום, ונפלה! על הצד, כמו בסרטים של לוני טונס. כנראה התקף לב מראש התרגשות לבואנו... סנאו ניצל את ההזדמנות כדי להראות לנו איך גוזזים כבשים, מסתבר שיש אנשים שיכולים להוריד את כל הצמר מכבשה שלמה תוך פחות מדקה! לי לוקח יותר מ10 דקות רק לגלח רגליים! אגב צמר – החקלאי מקבל 1000$ עבור 300 ק"ג צמר, ובחנויות 50 גרם יעלו מינימום 15$, איפשהו בדרך יש המון המון כסף!

מה שהיה מיוחד בשבילי באותו יום קסום ורחוק זה לראות את ג'אול הקטן רץ בשדות, במקום לבלות את כל היום מול הופ ומחשב הוא רועה כבשים, מחפש "מציאות" בדשא ומנסה לתקן כל עמוד שלג שנפל. כל כך מעט ילדים זוכים להכיר ילדות מאושרת כזאת, לפני שפגשתי אותו, חשבתי שילדות כזאת עברה מהעולם. בשבילי אויר צח זה הבריזה של אדי האוטובוסים בגן מאיר.

 הכבשים! אלו שחיות...

ג'ואל מתרוצץ בשדות

ולסיכום לא נשכח -  תקציר החיים בהווה

התחלתי לטפס הובלה היום!!! בינתיים רק הובלה מדומה (גם הובלה וגם לא = המון חבלים) אבל כיף לי! לגבי הטיול – בעבודה נתנו לי אור ירוק ובקיר אמרו ש רב הסיכויים שרמה שלי עוד חודש וחצי תהיה מספיק גבוהה כדי שאוכל לעשות את זה.

אני שמחה:)