המנטרה שלי להיום הייתה להרים רגליים, להצמיד אגן ולעלות. למי שזה נשמע קצת תמוה, העניין מתבהר כשמבינים שמדובר בטיפוס. ביליתי היום את הבוקר והצהריים בזנוח, אתר טיפוס ליד בית שמש מקום יפה ומוצל עם קירות מצוינים להתחלה.

פעם אחר פעם הגעתי לזיז קטן, אחיזה בקושי קיימת בסלע, התסכלתי מעלי ומצדדי ותהיתי מה לעשות עכשיו?! מה?! איך מצאתי את עצמי קמה בשש וחצי בבוקר ביום שבת, נוסעת לפה עם חבורה של אנשים ומטפסים מצוינים, ומתנדדת ברגעים אלה על חבל בין שמים וארץ. איזה הרגשה נפלאה! ואז כשאני כמעט מוכנה לוותר, להחליט שזה קשה מידי, שאני לא רוצה ליפול, שזה קצת מפחיד עם כל הזיזים האלה בסלע... האנשים הטובים על האדמה חוזרים ואמרים: תרימי רגליים, תצמידי את האגן לקיר ותעלי. תעלי – איכשהו זה יצליח. וזה מצליח.

אני מתקדמת בעניין הטיפוס בקצב מסחסרר ומפתיע. לפני חודשיים לא הייתי יכולה לעלות קירות פשוטים, עכשיו אני מטפסת הובלה בשטח, גולש אחרון, אם זה אומר למישהו משהו. וזה נהדר. ואני כל כך שמחה שאני מצאתי תשוקה למשהו חדש. לפני כמה שבועות התחלתי להרגיש כאילו מעולם לא עזבתי, כאילו הטיול המופלא שלי לא התרחש. נכנסתי לקיום יומיומי רפטיבי והרגשת הנידודים נעלמה. נבלעתי במציאות המוטעת שגרמה לי לחשוב שהטיול הזה לא שינה בי דבר. אבל הטיול שינה הרבה יותר מדבר אחד, ורק עכשיו אני מתחילה להבין שהתשוקה שלי למסעות רחוקים, אומנם לא חדשה כלל וכלל, מצאה לעצמה נישה חזקה במציאות הפוסט טיולית שלי. הבנתי שהתשוקה שלי לטיפוס, לטבע ולטיולים התעצמה אלפי מונים בחצי שנה האחרונה, והטיול הקסום הזה עשה לי רק טוב, ברמות שרק עכשיו התחלתי לגלות, והדרך עוד נפרסת לפניי למרחקים.