את החלק הזה במסעי חשבתי לכתוב בפוסט אחד, כשהגעתי ל700 מילים, החלטתי לטובת הקוראים להפסיק כאן בינתיים ולהמשיך מחר.

אוח כמה שהמקום הזה היה יפה! כבר בדרך לשמורת הטבע של מאונט קוק הסתכלתי בתדהמה על אגם פוקאקי, מכוסה עננים בגובה המיית הגלים. מראה קסום של ערפל המכסה את האגם המרשים הזה כאילו אינו עשוי מים אלה עננים רכים ומלאי אדווה. בסיבוב הבא בכביש התגלו לפנינו במלאו הדרם ההרים הענקים האלו, עם מאונט קוק בראשם. ההר היפיפה הזה מתנוסס לגובה של 3,764 מטרים, כלל לא בין הפסגות הגבוהות בעולם, אבל הגבוהה בניו זלינד וטיפוס מסוכן ומרשים לכל הדיעות (אולי יום אחד...). ההר קדוש למאורים באי הדרומי, והאגדה מספרת שקוק ושכניו נוצרו כאשר ילד בשם Aoraki ירד עם שלושת אחיו מגן עדן לבקר את Papatuanuku (האדמה), הקאנו שלהם התהפך והם הפכו לאבן.

הגעתי לאכסניה היחידה בכפר הנופש הקטן הזה. למרות המחירים המזעזעים שנובעים מיתרון המונופול, היתה זאת אחת האכסניות השוות, עם חדרי עץ מרווחים, מטבח מאובזר ביותר וסאונה (!!) המקום מגיע בקלות לרשימת האכסניות הטובות של מירי בניו זילנד.

בקבלה עמד לו בחור, אחד מ50 התושבים של העיירה הזעירה, ועליו קסדה עם הכתובת " Please talk slowly to me"  השתעשעתי מהאוירה ההומוריסטית של המקום, קיבלתי ממנו חדר ורצתי לDOC. החיפוש בבלוג מראה שעוד לא היללתי את הDOC באוזני הקוראים, ואין דקה טובה מעכשיו. ה DOC (Department of Conservation) זה מה שהיה קורה אילו לקק"ל היה את המימון והכוח הפוליטי של המוסד. לא, אני לא צוחקת. גוף עצום ומאורגן לתפארת, שכל מטרתו היא לשמור על הטבע המדהים של ניו זילנד ולאפשר לאנשים להנות ממנו. רב הטרקים מופעלים ע"י הDOC, וכמעט שאי אפשר לעבור כמה קילומטרים בכבישים היפים של המדינה הזאת בלי לראות שלט או תצפית שתזכיר לנו על תרומתם לרגעי ה"ואו" שלנו. נכון, משלמים על הבקתות והטרקים, אבל כמות הכסף שהם משקיעים חזרה היא עצומה, כל מי שיצא לו להעביר לילה בבקתה חמימה וקסומה או ללכת מאות מטרים על board walk – גשר עץ נמוך – שמטרתו העיקרית היא להקל עלינו ולהגן על הצמחיה, יודע על מה אני מדברת...

הגעתי לDOC וקיבלתי פרטים על המסלולים בשמורה. מסלול יום בשם ההוקר ואלי שעשיתי באותו אחר הצהריים, והמיולר הט, מסלול מייגע ונפלא שעוד ארחיב על הרפתקאותיי בו (מחר). אחרי סידורים קצרים יצאתי אל הדרך בהוקר ואלי המפורסם. 5 שעות של הליכה במסלול מדהים העובר על שני גשרים תלויים, נהר זועם מתפרץ תחתם. המים בצבע תכלת מדהים, כמעט לבן, תודות לאבק הקרחונים שנמס בהם. כשתראה את הגשרים, כמעט תתאכזב, תרגיש שזה יציב מידי, איפה גשר תלוי אמיתי?! נוטה ליפול... ואז תתחיל ללכת, והוא יתנדנד, המים יגעשו עשרות מטרים תחת רגלייך, פתאום הידיים יתפסו את הכבלים באינסטינקטיביות ואתה רק תרצה לחצות אותו מהר. ואולי לעצור? להתענג על הרגע המופלא. בחודשים שבאו אחר כך, הגעתי לגשרים יציבים הרבה פחות, עם חורים ברצפה ותנודות משמעותיות הרבה יותר, אבל הוקר ואלי היה הראשון, ותמיד יזכר כך. בסוף הגעתי לאגם מלא קרחונים צפים, זורם לאיטו בצילו של של הענק.

את המסלול עשו יחד איתי מגוון עצום של אנשים: מטיילים, משפחות, זקנים, אפילו משהו שנראה כמו טיול שנתי של בי"ס. איזה מדהים להיוולד במדינה שבה זה הטיול השנתי שלך – נהרות וקרחונים בצלם הרי האלפים... חזרתי לאכסנייה והתענגתי על סאונה נפלאה, אין דבר יותר טוב מזה אחר יום הליכה. בדרך לחדר אמרתי לילה טוב לאיש הקסדה הוא אמר בתגובה "שום לילה טוב, זה סנט פטריק היום ויש להקה בעיר, ואף פעם לא מגיעה להקה לעיר, אז בואי!" בתחילת הטיול אמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות משהו מגניב בסנט פטריק, אבל מרב נסיעות, אכסניות, אנשים וחויות שכחתי די מהר איזה יום היום. בתחילת הטיול גם הבטחתי לעצמי שאני אגיד "כן" לכל דבר חדש ומוזר (ככה הגעתי לחוויית הכבשים שלי) וכך מן הסתם אמרתי כן גם למסיבה הזאת. דבר שהתגלה להיות חוויה אנטרופולוגית נהדרת.

הגעתי ל"פאב" ה"עיירה". העיירה היא לא באמת עיירה כי מתגוררים בה כ50 אנשים. כן זה הכל, 50 אנשים המתחלקים בינהם לעובדי הDOC, האכסניה, המלון ו... מטפסי ההרים. והפאב... הדרך הכי טובה לתאר אותו זה מועדון בצבא. זוכרים את החדרי מגורים שהוסבו למועדון? כמה ספות ישנות, טלוויזיה שמישהו נדיב הביא, שולחן פול עם אתם בחיל עם תקציב... ככה הפאב שלהם נראה. רק שלא צריך סליק לאלכוהול, יש בר.

הערב התחיל לאט, תוך כדי שאני לוגמת מבירה ניו זילנדית בטעם שתן ותוהה למה אני לא מזהה אף אחד מהאכסיה שלי. לאט לאט התחלתי להכיר חברים חדשים, בחורים שונים קנו לי בירה, וכך איכשהו הגעתי ל2 ליטר ועדין עמדתי על הרגליים (לפני הטיול חצי גינס היה גומר אותי קשות). בין מבטא הקיווי הכבד של רב האנשים שם, למוזיקה הרועשת (אך לא רעה בכלל) ומצב מוחי המעורפל היה לי קשה להבין מה כולם אמרו, אבל הנה סיכום הדמויות המשתתפות:

* קלום, מטפס הרים בן 30 עם תסביך פיטר פן עצום ועיניים כחולות כאגם שכבש את רב הפסגות בשמורה, וגם את קוק 3 פעמים.

* מדריך קחונים בן 40 ומשהו שכמעט שבר את עצמו כמה וכמה פעמים.

* גנן ענק שאוהב את המילה קיבוץ, ולא הפסיק לחזור עליה פעם אחרי פעם במציאות הזויה אפופת אדי אלכוהול.

* ברזילאי שעובד במקום, וכדרכם של הברזילאים לא הסתיר כלל את מחשבות הזימה שלו כלפיי.

ועוד ערב רב של אנשים, מעניינים ומצחיקים, גיליתי במהרה שלא זיהיתי אף אחד מהאכסניה כי הייתי התיירת היחידה במסיבת השכונתית הזאת. בקצה העולם, עם האנשים השונים האלה שגרים כולם באותה עיירה, משהו כמו חשיפה לצפון, רק הפוך. חוויה לסיפורי נכדים...

פסגת הענק בשקיעה אדירה. התמונה של תמיר. כל הקרדיט לו. (את תמיר תכירו עוד כמה פוסטים)

ונסיים חלק זה עם ציטוט של קלום: "כשמטפסים על הרים הכל נראה קטן" תרתי משמע, אתה גבוה גבוה, מסתכל מלמעלה על דברים שפעם נראו לך חשובים. והכל קטן.