צירוף מקרים משגע - השעה 1:20 בלילה, אני לא מצליחה לישון, שעות ספורות אחרי שכתבתי את הפוסט הזה שוטטתי בYES וA1 מראים ספיישל על משלחות חילוץ על מאונט קוק. אפילו הראו את הפאב המקומי וזיהיתי מטפס או שניים. איזה הפתעה מוזרה :) 

בבוקר למחרת, אחרי החוויה הספק אירית ספק קיוית שלי לקחתי את הגרגורי האהוב ודידיתי לכיוון ההרים. עליתי למיולר האט, לא טרק שכדאי לעשות כטיפוס ראשון. בחודשיים שעברו עליי בניו זילנד אחרי החוויה הראשונה הזאת תמיד השוותי כל עליה, כל מדרון וכל מסלול למיולר. ובדיעבד אני למדתי שהיא הייתה הכי קשה. 5 שעות מפרכות של מדרגות חצובות בהר, צמחייה אלפינית, אבנים ענקיות וחיה רעה בשם "Scree Slope"  - מדרון תלול של 50 מעלות, מכוסה אבנים גדולות, קטנות ולא יציבות. כל צעד קדימה גרר אחריו שני צעדים אחורה שרק הרחיקו אותי עוד ועוד משלט המשולש הקטן – סימון השבילים הניו זילנדי. עוד שעה עברה בשוטטות לכיוון הבקתה על רכס מדהים. חברי למסע היה דבור ידודותי, כל פעם שנהיה לי קשה מידי ועצרתי לנוח (זה קרה המון) הוא בא וזימזם לי בפרצוף, גרם לי לקום ולהמשיך לעלות, צעד אחר הצעד, כמעט קילומטר וחצי של הבדל גובה. לא רע להתחלה J

במיולר גיליתי לראשונה את המשמעות המלאה של המושג "רכס מדומה". כל פעם שחשבתי שהגעתי לפסגה, שהבקתה רק מעבר לאופק, גיליתי רכס נוסף, ופסגה חדשה, ואין בקתה באופק. היו כמה רגעים קשים, ואז כמעט בבכי מחניק נזכרתי במשהו שאחד המטפסים מהלילה הקודם אמר לי: טיפוס הרים זה ספורט מאוד מחייב. אתה לא יכול להפסיק. או שתעלה, או שתרד. אין באמצע. אז המשכתי. אימצתי את גופי הדואב, חסר הסיבולת באותה תקופה עד כדי בחילה (אחרי חודשיים בטרקים דילגתי בעליות, אבל כמו שאמרתי, זו הייתה רק ההתחלה), נחתי לרגע על סלע, ופשוט רציתי להירדם במקום הזה, לקולן האדיר של מפולות השלגים בהרים שממול.

הגעתי לעוקף, עליתי צעד ועוד צעד, ואז פתאום הר ספטון נגלה לפני, בצד השני של העמק, פסגה מושלגת ויפיפיה. אתם מכירים את הרגעים האלה בחיים שיוצא לך WOW לא רצוני מהפה, אתה רואה משהו כל כך מדהים שלא ציפית לו בכלל ואתה פשוט לא יכול שלא לבטא את זה בכל דברך אפשרית. לראות את הנוף מעבר לעוקף היה רגע WOW אמיתי. רק כמה מאות מטרים של סלעים הפרידו ביני לבקתה האדומה שבאופק. התחילו להופיעה פאטצ'ים של שלג, שלג ורוד, תערובות של קרח ואבק סלעים שיצרו את הגוון המשגע, המשכתי בהליכה מתנדנדת ועיקשת בין מצבורי השלג עד הבקתה הנכספת. נפלתי על מזרון ולא קמתי שעתיים.

קמתי מאושרת. עם כוחות מחודשים וקצת אוכל. ישבתי על המרפסת בוהה באחד הנופים היפים שראיתי, מראה פנורמי של עמקים והרים מול עיניי (הרים הרבה יותר משמעותיים מזה שכרגע טיפסתי עליו), תיאתרון נדיר של מפולות שלגים תקופות שנוצרות ונעלמות מול עיניי. בשקיעה אני וזוג אמריקאים עלינו לפיסגת ההר (שמו בניו זילנד אוליבר), 1933 מטר, מאוד מאוד לא גבוה במושגים של הרים. במושגים שלי זה היה נהדר. בדרך חזרה הכל נעלם לתוך ערפל, גלשנו על מפולות אבנים והלכנו בשדות שלג, החלקנו על מדרונות מכוסים בלבן ורוד מרהיב. היה נפלא.

באותו יום כתבתי ביומן: "אני רוצה לטפס על הרים, כשאחזור לארץ אני רוצה לראות כמה קרוב אני אצליח להגיע לחלום הזה"

נראה לי שאחרי חודשיים בארץ אני בכיוון J

כנראה שאני נוסעת ליוון.

רגע קטן של אושר – כשהגעתי לשמורת הטבע האדירה הזאת, לפני המסלולים ולפני הטיפוסים, הלכתי לי מוקפת בענקים האלה, הרים עוצרי נשימה, הלכתי לבד על הכביש הראשי, נטוש מאנשים ומכוניות, הכל היה כל כך גדול סביבי, עמק ירוק צהוב ופסגות מושלגות... עשיתי גלגלון מרב שמחה (כן, מילולית) והייתי מאושרת.

רגע שיזכר לתמיד.

הנוף כפי שצלימתי אותו מהעלייה לפני העוקף

הנה עוד שתי תמונות של באדיבות הDOC

הנוף אחרי העוקף...

הגשרים התלויים של הוקר ואלי