בחיים הקצרים שלי יצא לי לא פעם להיות בקרבה מדינית לתהפוכות פוליטיות גדולות.

יש לי זיכרונות עכורים מהתקופה שלפני שעלינו ארצה, ילדה קטנה ומפוחדת בת 7 יושבת לה בסלון הסובייטי עם שטיחים על הקירות (אין יותר סובייטי מזה), יושבת לידה אמא לחוצה ושתיהן בשקט מקשיבות לרדיו. ברדיו מדברים על פרעות במוסקווה, על האיש עם הכתם דיו על המצח, על הרוגים ועל דמוקרטיה. רק אחרי כמה שנים למדתי שאמא שלי היתה כל כך לחוצה ומפוחדת, ודבוקה לרדיו לא כי היא פחדה לעתיד המדינה בה היא נולדה, אלה היא פחדה לעתיד שלה במדינה שהיא רצתה להגיע אליה. היא פחדה שעם כל התהפוכות יסגרו את הגבולות ולא יתנו לנו לעלות לארץ. זה היה ב91, כמה חודשים לפני שהגענו לפה, ילדה קטנה במדינה ענקית שלא הפסיקה להתהפך בקברה.

היום אני כבר לא ילדה בת 7, ולא ממש מפוחדת, הסתכלתי על תמונות המתנחלים מכוסי הכרזות הכתומות, והקשבתי לזוג הזקנים שישבו לידי בגן מאיר ודיברו על "פלשתינה" והבנתי שאני עוד פעם עדה לרגע גדול של מדינה. מדינה קטנטנה הפעם. אבל רגע עצום.

אני לא כותבת דברים פוליטיים בד"כ, אני ממש לא מהבקיעים בכל תהפוכות הגורל המפלגתיות שקורות בארצינו המבלבלת, אבל היום אי אפשר שלא להביט לצדדים (של מסכי הטלוויזיה בעיקר) ולהבין שמשהו מאוד גדול קורה פה.