שורות אלו כתבתי לפני חצי שנה, על כורסא נוחה, עם שוקולד של קטברי על השולחן, תה ביד אחת וספר נהדר ביד שניה. מראה מדהים של אגם ואנאקה מחוץ לחלון היה תפאורה נהדרת לרגע הקסום. בבוקר של אותו היום ירדתי מהמיולר הט, אבודה בתוך ענן, יותר רטוב מרך, אך מקסים ללא ספק. נהדר ללכת בתוך ענן עם צוקים מכל צד. ב 3 טרמפים חציתי את ה200 ק"מ שמפרידים בין מאונט קוק לואנאקה. טרמפים מולצחים ביותר, ואף אחד מהם לא דרש יותר מ5 דקות המתנה: בהתחלה עם ישראלים שפגשתי בקוק, אחריהם גרמנים עם טנדר פאנקי ביותר ובסוף זוג זקנים מקסימים שעשו סיבוב של חצי שעה בשבילי והודיעו שאם אי פעם אגיע לטוסון, אריזונה, יש לי איפה לישון.

כשהגעתי לואנאקה בהתחלה היה לי קשה, עננים אפורים כיסו את השמיים ובלעו את היופי המדהים של האגם אותו הייתי עתידה לגלות. התמלאתי געגועים למאונט קוק, ומחשבות טיול רדופות דלקו אחריי. בהתחלה קשה להתרגל לזה שאף פעם לא פורקים את התיק. עוברים ממקום למקום, ולמרות שאתה מוקף באנשים, אין לך עם מי לדבר, באמת לדבר. לא סתם שיחת חולין רגילה של מאיפה, כמה, למה, אלא שיחה אמיתית, כמו עם החברים בבית. ניסיתי לחשוב מה אעשה בימים שיבואו, מלאת רעיונות מצתלבים הלכתי לטייל בעיירה היפיפיה הזאת.

השורש קסום יופיע עוד המון בפוסט הזה. עימכם הסליחה. ואנאקה היא עיירה קסומה. זה בדיוק מה שהיא – קסומה. היא אחד המקומות עלהם יש את הקונצנזוס הכי גדול בין טיילי ניו זילנד המובחרים. מקום מדהים על שפת אגם, מקום קטן וקסום. 4 קס"מים במשפט אחד. טוב לפחות קסם ולא קסאם.

השוטטות בעיר הביאה אותי בסופו של דבר לסינמה פרדיסו. מקום עליה לרגל לאלפי מטיילים, בית קולנוע קטנטן וביתי, מלא בספות, כורסות ואפילו חיפושית צהובה שנחה בפינתה השלווה. בית קולנוע של עיירה קטנה שהפך לאגדה, שם מוכרים את העוגיות הכי טעימות שאי פעם אכלתי.

אז נכנסתי לקולנוע ובהיתי בפוסטרי הסרטים שיש, כשפתאום שמתי לב שהבחור המזוקן ופרוע השיער שלידי הוא לא אחר מאשר... תמיר! מישהו שבילה שעות וימים ארוכים איתי במשרדנו הקט בצבא, קבענו שניפגש בניו זילנד (כדי לעשות את המילפורד, הסיפור המלא עוד יגיע), אבל הפגישה הפתאומית בואנאקה היתה הפתעה מדהימה - פשוט לפגוש אותו באמצע שומקום. אחרי חיבוקים דרמטיים והיכרות עם דורון שמטייל איתו, קבענו להיפגש למחרת ליום כיף משותף. וככה הגעתי חזרה לאכסניה, עם שוקולד ותה וספר ואגם והבנתי שעם כל הדאגות שלי הכל יוצא נהדר. התיק פתאום מתארגן בצורה מדהימה (מופלא כמה ניתן לדחוס ב60 ליטר), פוגשים אנשים מדהימים, פוגשים את תמיר ועושים דברים שבחיים לא חשבתי שאעשה.

אנשים - החיים טובים. פשוט טובים.

אגב לפני שאמשיך שסיפורי ואנאקה אני חייבת לציין שחיי כרגע טובים לא פחות מבאותם רגעים קסומים על אגם בקצה העולם. חזרתי מעוד שבת טיפוס נהדרת בזנוח (מי בחר לקרוא למקום זנוח?!) בה חנכנו את הריתמה החדשה שקניתי לפני יומיים, ט"ו באב פתאום קיבל משמעות בחיי ואני שמחה. פשוט טוב לי.

ואחרי ההערה החשובה הזאת, נחזור לניו זילנד. למחרת בבוקר אני, תמיר ודורון יצאנו לצעידה ברוב רוי. טיול יום מוצלח ביותר. המון מעברי מים ונופים מדהים. שני הבנים רצו בראש, מנוסי טרקים אחרי חודשיים בניו זילנד, הם טסו לסוף המסלול תוך  כדי שאני נגררת מאחור קולטת ומעכלת את היופי העצום הזה. הטחבים, העצים, המפלים, המים, הקרחון... פשוט יפה! שניהם פיתחו אימרה שחזרה על עצמה בנימה הומוריסטית פעמים רבות כשטיילנו ביחד "ראיתי אלף כאלה" הם היו אומרים, על כל מפל, עץ וטחב. כי יש המון כאלה בכל פינה קסומה בניו זילנד. חושב לציין כמובן שהמושג נאמר תמיד בנימה מצחיקה, בלי שום כוונה להוריד מעוצמתיות המקום. הם היו כבר רגילים לכל היופי הקסום זה ואני רק התחלתי לגלות אותו. אחרי ההליכה נסענו לפאזלינג וורד (לעזזל כמה נוח כשיש אוטו...) מקום חביב ושווה את הכסף המועט שדורשים בכניסה. אולמות שונים מלאים בהולוגרמות, טעטועי ראיה שגורמים לך להיראות עקום, גדול, קטן או חסר פרופורציה לחלוטין. אפילו כמה חדרים שנטויים בצורה שהכל נראה הגיוני חוץ מהעובדה שאותה צועד עקום, כי החדר עקום, המים נראים כאילו הם זורמים למעלה, ואם תקפוץ תיפול הצידה. חוויה משעשעת. יצאנו החוצה והתרוצצנו כמו ילדים קטנים במבוך העץ הגדול, רצים בשמחה בין מגדל למגדל, על גשרים ותחתם. יצא נהדר שפגשתי אותם שם, התנהגות ילדותית שכזאת לא הייתה מצליחה לפרוח בנסיבות אחרות. באותו ערב מצאנו את עצמנו על ספה בסינמה פרדיסו, ראינו את "דרום אמריקה באופנוע". מדהים לראות סרט מסע כשאתה מטייל. פתאום כל הדאגות הקטנות שלי על טרמפים ומקומות לבלות ולישון בהם ניכנסו לפרופורציה. לאנשים בסרט היה קשה לטייל, לי זה סתם כיף טהור. כיף טהור שנמשך לתוך הלילה, עם פקל קפה בקצה האגם, הרחק מאורות העיירה הקטנה, תחת כוכבי הדרום הזרים.

למחרת הבנים עזבו ולי היה קצת עצוב. אז כמובן הלכתי לטפס. פעם ראשונה שטיפסתי על צוק אמיתי, בלי כחולים, אדומים וירוקים. שם היה המקום בו הבנתי שזה משהו שאני אעשה גם בארץ.

ואנאקה

תמיר במעילו הכחול ברוב רוי