נתקלתי בדברים שכתבתי לפני שנתיים. על דפים של יומן שהיה שמור לדברים שלא הייתי כותבת בבלוג שהיה לי אז. למרות שאז הייתי כותבת הרבה יותר דברים על עצמי מעכשיו. נזכרתי בתקופות קשות, הרגשתי רע פעם, וחשבתי שהחיים הם נטל ופתאום מצאתי את עצמי במציאות שלי היום, שמחה ומאושרת, מחייכת בלי סוף. ניו זילנד ואזרחות הם דברים נפלאים.

אבל קראתי ונזכרתי גם בתקופות יפות בצבא, בהכנה ובמגמה ובכל אותם הערבים השקטים והרועשים והמצחיקים עם האנשים שעשו לי את השירות. לפעמים אני מתגעגעת. לא, לא הייתי רוצה לחזור לצבא. בטח לא עכשיו... אבל הייתי מוכנה לבלות עוד ערב במועדון האסור של המגמה, עם כמה גיטרות, ומילים של שירים שאהבנו, מוקרנות במקרן הצהלי על הקירות המתקלפים. הייתי שמחה לחזור לערב שתיה באידיאה, הפאב האהוב עלינו, עם happy hour ביום שלישי וחצי גינס ב12 ש"ח ואנשים שחוזרים מתנדנדים לבסיס. אפילו ברגעים הקשים היה לנו טוב, כי היינו ביחד. אבל עכשיו הטוב התפזר בין דרום אמריקה הרחוקה לסין הרחוקה עוד יותר וישיבות המדריכים שהיו הפולחן השבועי שלנו הפכו לנוסטלגיה נשחקת שנזכרתי בה פתאום.