אתמול נסעתי לקיר טיפוס. ברדיו היו שירים נהדרים, בחוץ הייתה שקיעה מדהימה, אני הלכתי לעשות את מה שעושה לי טוב ובאותו רגע, על כביש לוד, זימזמתי לעצמי "החיים שלי יפים החיים שלי יפים". האוטו שלי הקרין שימחה ואושר ואני נכנסתי שוב פעם לאותו מצב רוח נהנתני שהחברים שלי לא מבינים מאיפה הוא הגיע (מניו זילנד) ומה גורם לו להשאר (הרבה דברים טובים).

הגעתי לקרית אונו, הלכתי לשלי לפני הטיפוס ובחניה שמעתי משהו נופל כשפתחתי את הדלת, התעלמתי בצורה מזעזעת ונסעתי משם. דקה אח"כ הבנתי שזה כנראה היה הארנק.

רגעי משבר הלמו בי, רציתי לשבור דברים, רציתי לבכות, רציתי להחזיר את הזמן אחורה. כי מה לעשות שכדרכם של ארנקים כל החיים שלך נמצאים שם בפנים. התקשרתי וביטלתי את הכרטיסים, הלכתי לשלי והיא עזרה לי לעשות מודעה כי אולי איזה מוצא ישר מצא את זה (זה כבר לא היה שם כשחזרתי לחפש). הייתי עצובה אבל אז...

אז מחשבות יקומיות (קצת יותר מידי אפילו בשבילי) התחילו למלאות לי את הראש. חשבתי שרק לפני חצי שעה הייתי בטוחה שהחיים שלי כל כך יפים... חשבתי שאולי ארנק שנעלם זה סוג של מבחן, אם תירצו, לבדוק כמה חזקה הרוח האופטימית הדביקה הזאת שאני מפזרת לכל כיוון בזמון האחרון.

אז הלכתי לקיר טיפוס ואמרתי להם שנעלם הארנק ואיתו הכרטיסיה ששווה 390 ש"ח. הם ניסו למצוא את הטופס שלי אבל גם הוא נעלם, הם נתנו לי חדשה בכל זאת. אנשים טובים.

הלכתי לשלי וראינו טלוויזיה ודיברנו כמו שרק שתינו יכולות לדבר. והיה לי טוב. למרות שכל תעודה בחיים שלי היתה במיקום לא ידוע בשלב זה.

למחרת נסעתי הביתה, סרקתי שוב פעם את האוטו, אותה מכונית שהפכתי לילה קודם. בין מושב הנוסע לדלת היה מונך בשקט הארנק. מביט בי כאילו בממזריות שכזאת, כאילו הוא באמת בחן אותי.

האופטימיות משתלמת מסתבר. ואני אפילו מקבלת כרטיס אשראי חדש ונוצץ. איזה יופי...