המון זמן שלא כתבתי. המון זמן שלא טיפסתי, המון זמן שלא עשיתי הרבה דברים. המח שלי צועק בזעם על כמויות המתמטיקה שאני מנסה בכוח לדחוס לתוכו ולא משאיר לי פנאי לדברים שאהבתי פעם. טוב, על חלק מהדברים אני לא מוותרת. בסופ"ש הלכתי לטייל בגולן, עשינו את הזויתן והיה נהדר. הנה תמונה:

אבל בא לי לחזור למדינה רחוקה שמפל כזה לא היה עושה בה הרבה רושם, למדינה שאני כל אוהבת והזנחתי לגמרי. פעם אחרונה סיפרתי על דנדין, עיר אוניברסיטאית מקסימה וחורפית בסופ"ש סגרירי של ישו. מכאן התחיל הסיפור להתסבך ולתפוס רובד הזוי ומוזר בהחלט. מדנדין החלטתי לעשות את הקטלינס, קטע כביש מרהיב באורך של כ200 ק"מ בקצה הדרומי של ניו זילנד. מרחבים מדהימים של ירוק שהוא ירוק יותר ושמיים כחולים שהכחול שלהם כחול יותר, ונקודות לבנות של כבשים מפוזרות עד האופק. החלטתי לעשות את הקטלינס... בטרמפים.

אבל לפני הקטלינס ביליתי לילה בביתה של הייזל, אשת חיבורים מדהימה. חיבורים הוא ארגון של משפחות ואנשים שרוצים לארח ישראלים. בד"כ הם נוצרים אדוקים שיש להם זיקה חזקה לישראל ומסיבה לא ברורה מאמינים שזה רעיון טוב להכניס ישראלים קולניים לביתם.

למחרת בבוקר הייזל נתנה לי טרמפ לכביש הראשי דרומית לדנדין ואני שלפתי אצבע אופטימית לכיוון המכוניות שטסו סביבי. והן באמת טסו! התחלתי לדאוג עד כמה זה באמת ריאלי לטפוס טרמפ כשמכוניות חולפות על פני ב120 קמ"ש, ניסיתי להזכר בפיזיקה הבסיסית שלמדתי פעם תוך כדאי שאני מבינה שעם מהירות תגובה ועצירה סטנדרטיות יקח למכונית סטנדרטית ונהג סטנדרטי כמה ק"מ טובים לעצור, ועד אז אני כבר אהיה נקודה קטנה באופק במראה האחורית...

כעבור דקות ספורות נעצר לידי אוטו ששום דבר לגביו לא היה סטנדרטי... שני דלמטים התרוצצו במושב האחורי וענני עשן "צמחי" עפפו את ראשו של הנהג הצעיר שהפך לשותפי למסע בשעתיים הקרובות. לבחור קראו כריסטופר ולדלמטים קראו "ילד אורז" ביפנית ובאד. כנראה שבאד פחות חשוב... הבחור התברר כמעמיס סירות מבאנף/ מוזיקאי מתחיל ואני יצאתי מהחוויה עם הודעה רישמית שאני יפה היום, טרמפ עד לתחילת הקטלינס ומוזיקה נהדרת כל הדרך. בפנואה התפצלו דרכינו, שם חיכה לו מפגש משפחתי ולי חוף מובדד.

אחרי חצי שעה של נידודים בחופים הקטנים של הקטלינס תפסתי טמפ עם זוג קיווים עד לחור של ג'ק. עד כמה שזה נשמע אנטומי זה בעצם רק חור בסלע שמתמלא בשצף קצף עם כל גל חדש שמגיע. הגעתי כשלא הייתה גאות אבל המראה היה בכל זאת מאוד מרשים. ליד החור של ג'ק פגשתי את יאפ ויאסיקה, שהגיעו מעיירה קטנטנה בצפון הולנד, איפה שהאנשים עדיין לובשים בגדים מסורתיים ולפני לא הרבה שנים הילדים שלהם התרוצצו בקבקבים. משם הכל זרם בצורה נהדרת, תוך כדי שאני נוסעת איתם מאטרקציה לאטרקציה בכביש הדרומי היפיפה, ממפלים מרשימים ביותר לכאלו שקצת פחות: זרזיף קל שנקרא בהומור "מפל הניאגרה".

היום היה מדהים, ושמיים כחולים נפרסו עד האופק, לעומת הימים האפורים שעברו עלי בדנדין היה זה שינוי נהדר ובדיוק בזמן הנכון. הבנתי בסוף הטיול שהיה לי מזל מדהים עם גשמים ניו זילנדים, מזל שהאיר לי פנים בכל טרק, כל נסיעה, כל טיול יום, כל אטרקציה... גשמים ניו זילנדים היכו בי בעיקר בערים, כמחאה על כך שאני מעיזה לבלות רגעים יקרים מזמני בתוך עיר, במקום לחרוש את ההרים והעמקים המדהימים של המדינה הקסומה.

אחרי שביקרנו בקוריו ביי, עוד מקום יפיפה בו גלי ענק מתנפצים על הצוקים, יאפ ויאסיקה עשו סיבוב של 30 ק"מ כדי לשים אותי בצומת מרכזית, ועל כך הודתי להם מאוד. תוך 2 דקות הייתי בטרמפ לאינוורקרגיל, תחנה אחרונה ליום עמוס זה. אינוורקרגיל היא עיר ישנונית ודי משעממת שביליתי בה ערב אחד ולא עשיתי בו כלום. ישנתי אצל קרול שהיא חברה ב"היט" שזו חברה דומה לחיבורים רק שהיא מנוהלת ע"י ישראלי אז כמובן שהיא כן למען מטרות רווח, ומטרות רווח די מובהקות. משלמים 70 דולר דמי חבר ולנים אצל אנשים מדהימים שרוצים לארח ישראלים (כמעט תמיד הם מדהימים, סיפור משעשע קצת פחות יהיה כשנגיע לאי הצפוני). הכסף הולך לאותו ישראלי שהוא הבעלים של החברה ולא למשפחות המארחות. תכלס הרעיון של החיבורים הרבה יותר נחמד אבל יש בו הרבה פחות משפחות ולכן אי אפשר תמיד למצוא מקום לישון. זה די מוזר בהתחלה לבוא לישון בבית של מישהו אחר, זרים גמורים שמכניסים אותך לביתם וגורמים לך להרגיש הכי בבית בעולם, בד"כ בלי לבקש שום תמורה, או תמורה סימלית בלבד. הגעתי לקרול ביום ראשון של הפסחא, חיכתה לי ארוחה חמה נהדרת וביצי שוקולד ליד המיטה. יש מי שיגיד שזה קצת כפייה דתית... אני אומרת – שוקולד זה שוקולד ולא משנה עם הוא בא בצורת ביצה או קוביה J