"לו הייתם לוקחים את נורבגיה כולה, לוחצים אותה קצת, מנערים מתוכה את כל אילי הקורא ואילי הצפון, מטיחים אותה עשרת אלפים מייל מסביב לעולם וממלאים אותה בציפורים, הייתם מבזבזים את זמנכם – פשוט נראה שמישהו הקדים אותכם.

פיורדלנד, חבל ארץ הררי עצום בגודלו המשתרע בפינה הדרום-מערבית של האי הדרומי שבניו זילנד, הוא אחת מפיסות האדמה המדהימות ביותר במעשה הבריאה, והדחף הראשון שאוחז בהלך העומד בראש צוק ומשקיף על כל זה הוא לפרוץ במחיאות כפיים סוערות.

זה נהדר, ממלא יריעת כבוד. האדמה מעוקלת ומקופלת ושבורה בקנה מידה שגורם למוח לרעוד ולשיר בגולגולת תוך שהוא מנסה להבין מה ניבט מולו. הרים ועננים מגובבים זה על זה, נהרות קרח אדירים מפצחים את דרכם מילימטר אחרי מילימטר לאורך גאיות צרים, אשדים רועמים שיורדים אל עמקים ירוקים, והכל כה נוצץ ובוהק באורה הצלול להפליא של ניו זילנד עד שלעיניים הרגילות לתאורה הקודרת יותר שברוב ארצות המערב נראה הנוף חד וחי מכדי להיות אמיתי.

דגלאס אדמס.

"הזדמנות אחרונה לראות"

עד כמה שנחמד לי לכתוב, יש אנשים שפשוט עושים את זה טוב יותר...

אחרי חוויות האדרנלין שלי נפלתי על אכסניה מדהימה בקווינסטאון עם דורון ותמיר. זה כפר נופש של נוצרים או משהו והם נותנים הנחה לישראלים שיש להם HIT כך שהמחיר היה די מצחיק (משהו כמו 50 ש"ח ללילה). קיבלנו וילה ענקית רק לשלושתינו, לי היה חדר לבד עם מיטה זוגית והם התחלקו בחדר נוסף. ישבנו בלילה ובהינו בכוכבים דרך הסקיי לייט בסלון. היינו במרחק יום מהסיבה שבשבילה התאספנו שם שלושתינו. טרק המילפורד המפורסם שזכה לכינוי "הטרק היפה בעולם". לא הייתי עוד בכל העולם, אבל עד עכשיו זה הטרק הכי היפה שאני עשיתי... הזמנו מקומות 4 חודשים מראש, וכדי להגיע לטרק ולצאת ממנו צריך לקחת סירה ואז גם אוטובוס וזה סיפור די מסורבל ויקר אבל... אין לי מילים לתאר את היופי ההוא. אני אנסה למצוא כמה עד לפוסט הבא.

יום לפני המילפורד יצאנו בצהריים לטה אנו דאונס, המקום ממנו יוצאת הסירה לתחילת הטרק. שעה מאוחרת למדי בהתחשב בתוכניות השאפתניות שהיו לנו לאותו יום. לא רצינו לשלם את ה40 דולר שעולה האוטובוס חזרה מסוף הטרק להתחלה ואמרנו שנשים את האוטו בסוף ונחזור להתחלה בטרמפים. רק חבל שכל הקוים האלה על המפה, המכונים "כבישים" מצטברים לקילומטראז' מכובד ואף מפחיד בסוף היום... הנסיעה מקווינסטאון לטה אנו דאונס לקחה המון זמן וכשהגענו, קרני השמש היו כבר מזמן במערב, מנמיכות מרגע לרגע. זרקנו את כל התיקים ואת דורון באכסניה הנהדרת שיש שם ורצנו אני ותמיר למילפורד סאונד (עיירה קטנטנה הנמצאת בסוף הטרק). כשאני אומרת רצנו אני מתכוונת לנסיעה מבהולת של 100 ק"מ כשכל מכונית שעוברת היא טרמפ מבוזבז שמעיק עלינו קצת יותר, תוך שהשמש נעלמת לנו מעבר להרים הגבוהים של הפיורד.

ברקע QUEEN פצחו במיטב שיריהם וזה זרק אותי ישירות לרגעים יפים בילדות, כשנסעתי לטיולים עם ההורים וכחלק מהחינוך המעולה שהטמיעו בי, QUEEN וBEATLES היו חלק בלתי נפרד מהווי הנסיעות.

כשהגענו לסוף ניסינו לא להביט ביופי הקסום של המקום הזה, עיירה של 50 אנשים באחד המקומות היפים בעולם, הפננו את גבינו לצוקים המרהיבים שהרי הדרך הנכונה לראות אותם היא רק אחרי 4 ימי הליכה ולא לפני זה. המזל האיר לנו פנים ואחרי דקות ספורות על צד הכביש זוג יהודים אמריקאים חביב עצר, ותמיר בילה את שארית הנסיעה בהסבר מפורט על גסיסת הקיבוצים בארץ, דבר שהעציב רבות את הנהג שהתנדב בקיבוץ בשנות ה70. הנסיעה עברה במהירות בצילם הארוך של ההרים, ובילינו את הערב לבדינו לגמרי באכסניה של טה אנו דאונס, עם סנוקר חופשי וטרמפולינה בחצר. החיים הטובים J

אגב, לא זכיתי בתחרות. תודה בכל זאת לכל מי שהצביע J