אבל בכל זאת אנסה...
בראשון לאפריל שנת 2005 התחלנו את טרק המילפורד. יום שיזכר כבדיחה משעשעת ומוצלחת במיוחד עוד לשנים ארוכות. היום עצמו הוא מאוד קצר, רק נסיעה של שעה במעבורת לתחילת הטרק והליכה של שעה וחצי עד לבקתה הראשונה.
אגם טה-אנו במעבורת להתחלה
רגע היסטורי ויפני במיוחד
3 חברים יצאו לדרך...
בילינו את שארית אחר הצהריים בקריאה, כתיבה ונסיונות שווא לבצע רצח עם בזבובי החול התורדניים. לקראת השעה שבע כולם התחילו לבשל, ריחות גורמה של מרקים נמסים ומנות חמות מילאו את חלל הבקתה ואנחנו מצאנו אנשים שמחים ביותר לבלות איתם את הערב. אחרי האוכל הגיעה שעת השתיה. 9 ליטר יין מצאו את דרכם לשולחן האוכל והחגיגות היו בעיצומן. אחד הדברים הנחמדים בטיול זה ללמוד משחקי שתיה חדשים ואחר כך לנסות לשחק אותם עם אנשים אירים. הכבד שלך יוצא מעסק די סובל אבל זה לא עקרוני, כי הרי אתה לא עושה את זה למען עצמך, חלילה וחס, אתה עושה את זה כדי ללמוד על תרבויות חדשות, להכיר אנשים שונים ומסורות אחרות. אתה בעצם יוצא מושכל מכל העסק!
אחרי שהשכלנו, זחלנו באמצע הלילה לבקתה (במילפורד ביקתת ה"סלון" היא נפרדת מביקתות ה"שינה" ואולי טוב שכך לאלו שבחרו בשינה באותו לילה). עשינו לא מעט רעש, וצעקת SHUTUP”" פילחה את האויר. חשבנו שזה האוסטרלי המצחיק שבילה איתנו הערב צועק לעברנו מהצד השני של הבקתה והתגללנו מצחוק. צעקת ה"SHUTUP" חזרה שוב פעם על עצמה, מה שגרם לגלי הצחוק שלנו להתעצם עוד יותר, מלווים באדי אלכוהול כמובן, ה"SHUTUP" האחרון גרם לנו לבין שכנראה זה לא האוסטרלי אלא איזה מטייל תמים ועייף שעוד מעט יבוא לעשות בנו לינץ', כך שאחרי צחקוקים חנוקים אחרונים פנינו כל אחד למיטתו. לפחות בתיאוריה:
דורון ששתה יותר מכולם נעמד מול הסולם שעלה למיטה ואמר בנחישות שאין סיכוי שהוא עולה את זה. זרקתי את עצמי למעלה והוא ישן למטה. לא הצלחתי להרדם עד 3, אז נישברתי ושתיתי קרוב ליטר מים, שכנראה הצילו אותי מהנג אובר נוראי בבוקר למחרת. נפלתי לתרדמה שהופרעה רק פעם אחת, כשדורון נחרד כשגילה שנרדם על המזרון של הDOC ונאבק נואשות עם טכנולוגיית השק"ש שלו בנסיונות שווא לפרוס אותו על המיטה.
למחרת קמתי מוקדם לאור הרעשים הטבעיים שיהיו בכל בקתה ב7 בבוקר – הרשרוש העדין של שקיות פלסטיק. פרשתי לבקתת "הסלון" לקרוא בעוד שדורון ותמיר נשארו במיטות, מנסים להתנער מקורי ההנג אובר. בזמן שלא הייתי שם הם גילו את זהותו של האיש המסתורין הצועק מאתמול. יפני קטן אך מאיים במיוחד שבא להרביץ מכות לאוסטרלי שישן לידנו. היפני היה עצבני ועייף ורק קור רוח מצד האוסטרלי מנע במזל קרב אגרופים מחוץ לבקתה הראשונה של המילפורד. אחרי המקרה, היפני כונה בחיבה רבה יאקוזה (מאחורי גבו כמובן).
למרות ההליכה הקשה שנבעה כמובן מהנזק המוחי של אתמול, היום השני באמת היה יום יפה. שמיים כחולים עטפו פיסת גן עדן מופלאה. שבילי יער התחלפו בשדות פתוחים, וצלקות ממפלות העבר כיסו את הצוקים האדירים. הרים ירוקים שזורי פסים מאונכים שמי מפלים ממלאים אותם בזמן הגשמים שיורדים כאן. ויורד הרבה גשם בפיורדלנד - יותר מ8 מטר גשם בשנה (!!). ברגעים אלה, בביתי היבש בת"א היבשה והשטוחה, אני לא יכולה שלא להתגעגע למראה ענן שמרחף לו במרכז ההר, ובקתה שנראת מנייטורית בתוך כל הדבר העצום הזה.
אין מספיק מילים בשפה כדי שאוכל לתאר את היופי ההוא, שורשי ה"מדהים" "אדיר" "מופלא" "עצום" ו"קסום" חוזרים שוב ושוב בלי שיש להם את העוצמה או היכולת לבטא דבר. בדיוק כמו שכל "תמונות הגלויה" שצילמתי בטיול לא יצליחו לבטא את עומק החוויה. הם יגעו רק בפני השטח, יהיו כלי שיעזור לי להיזכר באיך זה היה באמת, אבל הם לא זה, כי "זה" היה פשוט אדיר מכדי שאפשר יהיה לתפוס אותו ב6 מגה פיקסל או באלף מילים ביומן.
יצאנו מאוחר והלכנו לאט. גררנו את עצמינו ובהפסקת צהריים התחילה להתפתח לי מיגרנה. אחרי אדויל וחצי שעה הכאב הפסיק והאורות לא הגיעו (כשיש לי מיגרנה אני רואה אורות) מה שהעלה את רוחי ופתח דלת לתזה מדעית ביותר שהליכה במקום יפיפה יכולה למנוע התקף מיגרנה. הגענו אחרונים לבקתה השניה, זרקנו את הדברים ועלינו למקינון פאס. זה חלק מההליכה של היום השלישי אבל מאוד מאוד מומלץ לעשות את העליה הזאת גם ביום השני, כי מי יודע איזה מזג אויר יתפוס אותכם למחרת, ואתם עלולים להפסיד את אחד הנופים היפים בפיורדלנד.
אחרי עליה לא מאוד קשה, אך גם לא מאוד קלה לאור מצבינו העדין, הגענו לפאס. תמונה פנורמית שלא מתקרבת לשום דבר שאי פעם ראיתי נפרסה תחת רגלינו. עמדנו על מעבר הרים בגובה של יותר מ 1000 מטר ותחתינו נפרש עמק ענק, מוקף הרים מכל עבר, צוקים ירוקים לגמרי, עם קצת שלג בפסגות. הכל נראה כל כך עצום וגדול עד שלעין אנושית קשה לקלוט את מידותיו האמיתיות של מה שנגלה לפניה. למקום קוראים "the 12 second " כי כל מה שנופל משם יפול במשך 12 שניות עד שינחת על רצפת העמק, רחוק רחוק למטה. היחידי שעשה את הנפילה היה כובעו של תמיר, הבחור ניסה לעשות תמונה "אומנותית" על קצה הצוק וזרק את הכובע כאות התרגשות, הרוחות החזקות תפסו אותו וגררו אותו לתהום... Never to be seen again
עמדנו על אוקף רדוף רוחות שמשקיף על כל היופי הזה עד שקרני השמש התחילו להתפוגג במערב. בהינו דקות ארוכות בהרים ובעננים שהתחרו זה בזה במי יצליח לטפס יותר גבוה, או מי יהיה יותר מרשים. מימין נהר אדי מים זרם לתוך העמק ממנו בנו, הענן זרם כאילו היה אשד בין רכסי ההרים. ירדנו במהירות חזרה לאור הדימדומים האובד ובילינו לילה רגוע הרבה יותר עם החבורה מאתמול. נגמר האלכוהול ותוצאות משחקי הקלפים נספרו בכתיבה, לא בשוטים.
היום השלישי היה מדהים ומלא חוויות. בבוקר נוכחנו שהעליה ערב קודם היתה אחד הרעיונות המוצלחים בטיול. עד שהגענו לפאס, הנוף הכי יפה בפיורדלנד התחלף במרק לבן וסמיך. לא יכולתי לראות מטר קדימה, אבל הרגשתי בתוך חלום. ישבנו שעה בשלטר למעלה, רצינו לחכות, לראות אם יתבהר. זה נראה כל כך לא מציאותי למצוא את עצמי משחקת קלפים ולוגמת תה בצריף קטן על פאס משגע בגובה 1000 מטר בקצה השני של העולם.
אחרי שעה המזג אויר רק החמיר, רוחות עזות וקרות ליוו אותנו במורד ההר, עד שיצאנו מהעננים העבים וגילינו את היופי המדהים של העמק. תחילה הגענו לנהר שמחרוזת מפלים אינסופית קישתה אותו, המים קיפצצו ממפל אחד לשני. כל פעם שהיה עיקול בדרך חשבנו שהמחזה המקסים הזה הגיע לקיצו רק כדי לגלות עוד שרשרת של מליוני טיפות מים, נופלות מטה על האבנים המפוסלות. עוד מפל עם בריכה כחולה של מי קחונים בתחתיתו, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד אחריו...
בהמשך הגענו לאחת הפנינות של הטיול. ה- Southerland Falls - שלוש מדרגות שמרכיבות מפל בגובה 580 מטר, המפל הגבוה בניו זילנד. כמויות אדירות של מים מכות בעוצמה אדירה ברצפת האבן בתחתית הבריכה, עמוד מים צר וענק שרצה הטבע ואפשר ללכת מסביב ולעמוד מתחתיו. רב האנשים לא באמת מתעניינים בחויה הרטובה והקרה מאוד, אבל אנחנו כמובן לא יכלנו לוותר. ובהחלט היה קר מאוד, רטוב מאוד, ומיוחד בצורה מדהימה.
בתמונות רואים בבירור כמה קטן, רטוב ומסכן אתה נראה מאחורי מסך המים האדיר.
נראה לא גדול במיוחד, נכון?
קבלו קצת פרופורציה
ואז... כשחשבנו שאין יותר יפה מזה הגיע היום האחרון. היום הרביעי של המילפורד היה חוויה שאני לא אשכח אף פעם. בדיעבד גיליתי שירד באותו יום 300 מ"מ גשם. זה יותר מחצי הכמות השנתית בת"א, שירדה עלינו ב12 שעות...
התעוררנו למשמע הגשם החזק דופק בעוצמה על גג הבקתה, יצאנו החוצה וראינו שהצוקים האדירים שהקיפו אותנו בערב, הפכו במהלך הלילה לעריסות ענק למאות מפלים שצנחו עלינו מהשמים. אחרי התארגנות זריזה יצאנו לדרך, השביל הפך לנחל שהגיע במקומות עד לברכיים, הלכנו במהירות כי הזהירו אותנו שאם לא נחצה נקודה מסוימת אנחנו עלולים להתקע, ולהזדקק לחילוץ מוסק. עד כמה שזה נשמע מעניין, לי היה טוב פשוט לצעוד על השביל, או הנחל, איך שתרצו. בפעם הראשונה שהתפעמתי מהיופי המיוחד הזה היה כשיצאנו מהבוש לגשר עץ מעל נחל קטן, גועש ועצבני. הפתח הפתאומי איפשר לנו לראות את המפלים זורמים בכל זעמם מצוקי הפיורד, לא חשבתי להוציא את המצלמה כי המים היו הורגים אותה, הגשם ירד בדליים, באמת בדליים. אבל עמדתי שם כמה שניות וניסיתי בכל כוחי לצרוב את התמונה לתוך הזיכרון. לגרום לעצמי לזכור גם היום, איך המראה המדהים הזה השפיע עליי. אני חושבת שתמיר אמר את זה הכי טוב: "בחיים לא הייתי יכול לדמיין משהו כזה" וזה נראה לי התיאור הכי טוב של החוויה שעברה עלינו באותו יום. בהמשך הגענו לשטח פתוח, צלקת ממפולת חזקה שהיתה שם לפני שנים, הגשם והרוח מצליפים בנו ללא רחמים, נסיונות שווא ללכת ישר הולכים לאיבוד כשכל זעם השמים נוחת עלינו ממעל ואנחנו עומדים בתוך כל זה, זבובים קטנים בסערה גדולה, ולא מפסיקים להגיד שוב ושוב "WOW"...
התמונה הזאת באמת לא יכולה לבטא מה הלך שם – תכפילו אותה פי 100, תדמיינו שאתם מוקפים במפלים האלה מכל צד, תוסיפו לזה רעש של נהרות עצומים נופלים עליכם ממרום ורוח קרה מצליפה בפנים, ואז אולי, רק אולי, תצליחו להבין מה הרגשנו באותם רגעים מדהימים. תנסו להיזכר כמה קטן נראה המפל של ה580 מטר, ותשוו את התמונות...
המראה המדהים חזר על עצמו כשחצינו את הגשרים התלוים הרבים של היום, צעדנו מעל משהו שפעם היה נחל עדין, או אפילו כמה אבנים יבשות שזרזיף מים קטן מפלח את דרכו בינהן, ועכשיו הזרזיף הפך לנהר רועש, משתולל במורד הזרם, בולע את האבנים חסרות האונים שמצטרפות לדרכו במחול קצף משגע.
אבל ההרגשה המדהימה ביותר היתה ללכת בתוך העמק, כשכל הרעש והמפלים, המים והרוח, נגלו לפנינו בשיא עוצמתם. לאן שלא הייתי מסתכלת סביבי, היופי האדיר הזה גרם לי להבין שהרגע ההוא, במקום ההוא יהיה ללא ספק אחד הרגעים היפים בחיי. מלא עוצמה מסוג חדש, לא עוצמה אישית של הישגים והצלחות, אלא עוצמה שגדולה מכל מה שאי פעם ראיתי, או חלמתי, או חשבתי שטבע יכול לייצר.
אחרי 33 מייל עברנו את עמוד המדידה האחרון (במילפורד הם שמים עמוד קטן כל מייל שתדע כמה עברת). העמוד הקטן הזה סימל את הסוף ולנו נהיה עצוב, הצעדים הפכו לקטנים יותר ויותר בנסיון נואש לדחות את הסוף, אבל בסוף זה נגמר. הבנתי שבזה נגמרו 4 ימים מיוחדים ביותר בטרק היפה בעולם, שלעניות דעתי, עד כמה שהיא חסרת נסיון, זכה לשמו לא בחסד. עמדתי במילפורד סאונד, מביטה בצוקים המדהימים של הפיורד, אחרי 4 ימים של הליכה משגעת, רטובה עד העצמות, רועדת מקור, מלאת עקיצות של סנד פלייס, רעבה בטירוף, וברגע ההוא התחוור לי סופית שהחיים שלי נפלאים.
הרבה אנשים יוצאים מהטרק הזה מאוכזבים כי היה להם עננים, או היה להם אנשים משעממים איתם בבקתות, כי ירד עליהם גשם כל ה4 ימים, או לא ירד בכלל והם פספסו את הפלא הקסום שבלראות את קירות הפיורד הופכים למפלים אדירים...
אני זכיתי לכל אלו, פשוט כי התחלנו ביום הנכון. הראשון באפריל.
אגב, לעונה יש מקומות החל מה26 במרץ (כל מה שלפני כבר תפוס) - הזמינו עכשיו! :))
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
