יש בעייתיות מסוימת כשאנשים שאתה מכיר ואוהב קוראים בבלוג שלך. אתה מצנזר את עצמך, לא כותב את הכל כמו שזה באמת, כי אתה לא בטוח שכדאי. מי שעקב בטח שם לב שבחצי שנה שכתבתי כאן לא כתבתי שום דבר אישי, לא באמת. אבל הפעם אני מרגישה צורך לא מוסבר לעשות בדיוק את זה.

מדובר על חבר מאוד טוב שלי, מזה הרבה שנים, ואולי כבר לא...

עד לפני כמה חודשים הוא מילא חלל בחיי שהיה ריק ומיותם,

נח לו שם בשקט ושלווה לא מופרעת

ידע שתמיד אזדקק לו לצידי.

לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיו,

וגם לא רציתי.

ואז הוא ירה לעצמו ברגל,

הוא דרש ממני אכפתיות בקשר בינינו,

אמר שאני לוקחת אותו כמובן מאליו,

שאני צריכה להוכיח לו שאכפת לי.

אבל הוא עשה ואמר את כל אלה

בלי הרצון או היכולת להחזיר באותו המטבע.

אני ניסיתי להוכיח שאכפת לי

ובינתיים הוא הפגין אדישות מופלאה, כמעט מכוונת.

אולי לא כמעט...

בינתיים החלל התמלא ואני מאושרת

ועם כמה שרע לי, ואני על סף בכי

הדמיון כבר יכול לדמיין.

חבל