את היום הראשון בטרק הקפלר עשיתי לבד. היה לי מאוד נחמד ומשעשע, שרתי לעצמי, דיברתי עם עצמי, ניהלתי ויכוחים סוערים על המהות היקום ובסוף גיליתי שעשיתי את העלייה ה"קשה" תוך 2/3 מהזמן שזה אמור לקחת. מאוד בריא לנפש הטרקים האלה, יש משהו מקסים בהליכה מדהימה במזג אויר קריר ואלפיני, עם טיפטוף קל (או כבד) מעל ראשך, רק אתה, התיק והרגליים בעקבות המשולשים הכתומים שמסמנים את השביל המתפתל במעלה ההר. כשיצאתי מהבוש והגעתי לקו הרכס הכל היה בתוך מרק סמיך של עננים, הופתעתי מאוד מהמהירות שהגעתי למעלה, הייתי נורא גאה בעצמי, לא מיהרתי, לקחתי את הזמן והעלייה הייתה לי קלה ונחמדה. כנראה שהייתי בכושר!
שעה אחרי שהגעתי לבקתה אכסנדרה הופיעה בפתח הדלת וזעקות נשיות ביותר הרעידו את הביקתה. נפגשנו במילפורד, היא הייתה מהחבורה העליזה שדפקה איתנו את הראש בלילה הראשון, גם היא החליטה שלא מספיק לה והיא צריכה לעשות עוד טרקים. במקרה היא ואני התחלנו את הקפלר באותו היום איזה יופי J אלכסנדרה היא אמריקאית בת 20 שנמעס לה מארה"ב והצליחה לשכנע את ההורים שלה ששנת לימודים בקולג' ניו זילנדי היא רעיון טוב (וזול) בהרבה משנה דומה לה בארה"ב. למרבה הפלא היא לומדת מעט ומטיילת המון.
היה לנו מאוד מצחיק ושמח לאורך כל הטרק, חוץ מאיתנו הלכו בטרק חברי מועדון הרוטרי המקומי, שהם אנשים כבני 60 שלמרבה הפלא לא המעיטו כלל בשתיית ויסקי בלילות הקרים של הקפלר. ולמרות זאת היה לנו קשה למצוא נושאי שיחה משותפים. אחרי הצהריים בבקתה הצטרפנו לסיור במערות שנערך לחברי בית גיל הזהב, אני ואלכס קפיצצנו בעליזות מאחורי הזקנים, אני בסנדלי שורש ומכנסיים קצרות (הארוכות היו תלויות מעל האח לייבוש) ואז התחיל לרדת שלג! המזג אויר משתנה במהירות מופלאה בגבהים אלה! הנה ציטוט משיחת הבקתה של הסוהר (לפקחים שם קוראים WARDEN שזה סוהר באמריקאית):
The warden: “Remember you are in an alpine environment!”
An innocent tramper: ”I thought you said it will be sunny tomorrow!!”
The warden: “Yeah… but it may snow too…”
היום השני התחיל בזריחה מדהימה. הבקתה שכנה על קו הרכס, קילומטר מעל העמק שנפרס תחתיו בבוקר נהדר זה. היום שלי התחיל במראה מדהים של ענן השוכב לו בזהירות על מימיו השלוים של אגם טה אנאו. היום השני של הקפלר הוא חויה ייחודית במיוחד כי רב היום אתה הולך על קו הרכס. בנקודה הגבוהה ביותר קילמוטר וחצי של גובה מפרידים בינך לבין שאר העולם, ואתה הולך בדיוק על הרכס, אגם אדיר מצד ימין, עמק קסום משמאל, ואני באמצע של כל זה כאילו בתוך חלום רגעי שאיפשר לי לראות את הטבע מכל הכיוונים בו זמנית. לפני הצהריים היה מעונן והלכנו בתוך מרק, לרגע יצאנו החוצה מתוך הערפל ומיד חזרנו שוב. אני ואלכסנדרה הלכנו לאט ועצרנו המון, אכלנו ארוחת צהריים ארוכה במיוחד ובהינו בזוג קיאות שפצחו בריקוד שמימי במיוחד בשבילנו, בינתיים השמיים התבהרו. ישבנו שם ובהינו בהרים במשך שעה וחצי, רגע עצום ושלו, כמעט כמו מדיטציה במקום כל כך מיוחד. בסופו של דבר השמש הגיחה סופית מבעד לענני הבוקר המתפזרים והאירה את פניי, נשכבתי אחורה בתוך הדשא האלפיני והייתי מאושרת.
אחרי יום נהדר על הרכס הגיעה הירידה. ירידה נחמדה בתוך בוש שבסופה גילינו את הבקתה השניה (והאחרונה) שלנו בטרק מקסים זה. בקתה מרווחת במיקום מעולה, על פיסת נדל"ן משובחת בצל ההרים, ליד האחו, דקה מהנהר וממפל יפיפיה. למה אי אפשר לגור שם? למה?
בלילה הכרנו דווקא מישהו שכן גר שם, "הסוהר" של הDOC שאחראי לבקתה זאת. יש לו בקתה קטנה משלו ליד הבקתה של המטיילים, בצל ההרים, ליד האחו, דקה מהנהר וממפל יפיפיה. הוא עושה שבועיים-שבועיים עם "סוהר" נוסף וזה העבודה שלו. לעשות טרק לבקתה, להישאר שם שבועיים ולחזור חזרה. לא הרבה אנשים יכולים לדמיין קיום שכזה אבל למעטים וטובים קיום שכזה הוא תענוג אמיתי... הוא סיפר לנו שכל שנה מתקיימת תחרות ריצת טרק ואנשים חסונים הרבה יותר ממני ומאלכסנדרה רצים את כל הטרק הזה ב4 שעות (רק להשוואה לנו הוא לקח 3 ימים של 4-6 שעות הליכה כל יום...). הריינג'ר גם לקח אותנו לראות תולעים זוהרות, יצור שחי על סלעים באיזור הפיורדלנד (וגם במערות באי הצפוני שם התפועה מרשימה בצורה מדהימה אבל יש עוד לא מעט ק"מ עד שאגיע לסיפור ההוא), זה בעצם זחל ולא תולעת, אבל מישהו שנון חשב שתולעת ישמע יותר מקסים, ואז השם נתקע. לכל זחל שכזה יש קצה זוהר והוא תווה חוטים קטנים ודביקים, מעין "סמוכטות" שנתלות מתקרת הגומחה בה הוא חי, חרקים נמשכים לזהירה ונדבקים בסמוכטות. מרשים ביותר.
בלילה בהיר ומלא כוכבים קשה להבדיל מתי זהירת התולעים נגמרת וזהירת הכוכבים מתחילה.
באותו לילה שמענו קיווים, חיה מוזרה מאוד ואופיינית לניו זילנד בלבד. מעין כדור פרוותי שעליו כדור קטן יותר המהווה ראש, בצידי הכדור הגדול שתי בליטות שהיו בשלב אבולוציוני קדום כנפיים, ורגליים חזקות שמחזיקות את כל הקונסטרוקציה. לפני כמה עשרות שנים זואולוגים ניבאו שהקיווי יעלם מהעולם עקב איכלוס לא רצוי של ניו זילנד במיני טורפים שהקיווי לא הכיר ולא ידע. בגלל שניו זילנד נפרדה משאר היבשות בשלב מאוד מוקדם יש בה רק מיני ציפורים והיונק היחידי הוא עטלף. כך שבעבר, עד שהאירופיים הביאו חיות רעות בבטן ספינותיהם, הציפוריים שכחו בכלל איך לעוף כי לא היה להם צורך לברוח משום דבר. הם חיו בשלווה איטית כדרכם של כל הקיווים, אנשים וציפורים כאחד (קיווי זה כינוי לניו זילנדי).
הניו זילנדים, שהם ללא ספק העם הכי מודע סביבתית בעולם, החליטו שהם לוקחים את העניין כפרוייקט מדיני בעל חשיבות עליונה, ועכשיו שנים מאוחר יותר, אוכלוסיית הקיווים אומנם לא משגשגת אבל הם לא נכחדו למרות כל נבואות הזעם. מסתבר שהאדם יכול לשנות גם לטובה.
אם כבר בקיווי עסקינן, נזכרתי באפיזודה משעשעת מהמילפורד. בלילה הראשון הwarden השמיעה לנו טייפ עם קולות הציפורים האלו. היא השאירה אותו בבקתת "הסלון" ושכחה ממנו. מאוחר יותר בקתת הסלון הפכה ל”בקתת הפאב” כמו שאתם זוכרים מסיפור המילפורד, וליטרים של יין נשפכו כמו מים אחרי גשם ניו זילנדי. פתאום משום מקום נשמעו זעקות רמות של הקיווי, והקבוצה השתויה למדיי (שכללה כמובן אותי ואת חבריי לאותו מסע) פרצה החוצה בריצה מהירה. דבר שאין לראותו כמובן מאליו בהתחשב בעובדה שאפילו מעשה פשוט כמו הליכה בקו ישר היוותה בעיה לא קטנה. הגחנו החוצה לאויר הקר של הלילה רק כדי לגלות שהקיווי הזועק אינו אלה הטייפ שאחד המטיילים השתמש בו כדי לעבוד על כולנו...
צחוק בלתי נשלט ומלא אדי אלכוהול חימם את אויר הלילה לדקות ארוכות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
