בקצה הצפוני של אגם Wakatipu שוכנת לה גלנורקי. עיירה ישנונית וקנטנטה דקה מפאראדייז, עיירה קטנה אף יותר. בגלנורקי יש כמאה אנשים וכמאתיים סוסים וכמה מסצנות הקרב המרשימות ביותר בטרילוגיה צולמו בחצר האחורית של אנשים שלווים אלו.

אחרי 20 ק"מ שהלכתי ב4 שעות מייגעות בבוקר השלישי של הקפלר, ועוד כמעט 300 ק"מ שנסעתי בטרמפים מטה אנאו דרך קוינסטאון (לילה חטוף באכסניה מזעזעת) כל הדרך עד לגלנורקי בוקר למחרת, כל מה שרציתי לעשות זה לנוח על פיסת האדמה המרהיבה שמצאתי באותו אחר צהריים עדין במקום כל כך מיוחד.

הטרמפים היו חויה בפני עצמה: תחילה מהסוף של הקפלר הייתי צריכה לחזור לטה אנאו, היה זה אחר מאותם חורים אשר מקיימים בצורה מושלמת ועד יסוד את חוק המרפי האומר שאם יש מכוניות הם יהיו דווקא לכיוון ההפוך. בסוף זוג קיווים מזדקנים אספו אותי עד לטה אנאו, שם לקחה אותי סבתא מאורית שלא מאמינה במיקרוגלים ומלמדת את נכדיה טכניקות הישרדות, אחרי החויה האנטי ממסדית קפיצצתי לואן מתפרק של זוג גרמנים שבמסורת אירופאית ארוכת ימים קנו לי ארוחת צהריים. לגלונרקי בסופו של דבר הגעתי בחברתם של זוג אוסטרלים ממלבורן בכוחות אחרונים אחרי טרמפים רבים מידי, בזמן קצר מידי ועם תיק כבד מידי.

אחרי כל זה היה לי משבר אמונה שכמעט ודרס את המחשבות האופטימיות שמסרבות לעזוב אותי בד"כ. אחרי טרק מעייף למדי וכל כך הרבה נסיעות לא נוחות הגעתי למסקנה הבלתי מעורערת שאחרי הרוטברן (הטרק הבא שתיכננתי לעשות) אני לא עוזבת את האיזור בלי אוטו! לא, תוכניות גניבה לא רקמו במוחי, רציתי להשכיר אוטו, לבד או עם מישהו שאמצא בימים הקרובים, עד כמה שכל ענייני הטרמפים זה חוויה נהדרת, בסוף מתעייפים ורוצים קצת נוחות.

אבל כשהגעתי סוף סוף לגנלונרקי כל הדאגות התפזרו. ישבתי על מזח קטן על דלתת נהר הדארט (או אולי היה זה הריס?), כלב שחור נשכב לצידי, אני התבוננתי בו והוא החזיר בי מבט. קראתי "100 שנים של בדידות", השמיים היו כחולים, השמש הכתה בי בקניים נעימות האופייניות כל כך למעלות רוחב נמוכות אלו, ישבתי שם וחשבתי על כל מה שעבר, עבר כמעט חודש מאז שנחתתי על אדמת הענן הלבן הארוך והעננים שפגשתי בינתיים האירו לי פנים בצורה נהדרת.

גם אז על המזח וגם היום, היו רגעים בהם קיבלתי כמעט את כל מה שרציתי, אבל משהו אפור ומעורפל הרעיל את הרגע. בסוף הכל מסתדר לא?

לסיפור ניוזילנד הקודם

לסיפור ניוזילנד הבא