אחרי הפסקה לא קצרה עקב ענייני מתמטיקה אני חוזרת לספר סיפורי ניו זילנד, קצת בעצב כשאני חושבת שלפני שנה הייתי בעיצומן של ההכנות למסע ויכול להיות שהשנה בכלל לא אטייל, למרות שרציתי... אבל נחזור לניו זילנד. לרוטברן. טרק שמתחיל מעיירה קטנטנה בשם גלנורקי ונגמר בצד השני של העולם. טרק של משהו כמו 30-40 ק"מ, אבל כדי לחזור מהסוף להתחלה צריך לנסוע משהו כמו 400 ק"מ בדרכים עוקפות. טרק יפה.

את הטרק הזה בניגוד לקפלר והמילפורד עשיתי לבד. ביום הראשון היה קצת עצוב, קצת רטוב וקצת לבד. אבל כשהולכים המוח מתחיל להתרוצץ לאלפי כיוונים, במיוחד כשהולכים בתוך בוש או ערפל, והיום הראשון היה בעיקר בוש וערפל... האוכלוסיה בטרק הזה הייתה הפוכה לגמרי מהקפלר, שלמי שזוכר היה טיול למועדון גיל הזהב. כאן לקחו לטרק את הבי"ס היסודי של גלנורקי (את כל ה15 ילדים...). וזאת הפעם השניה שהם עושים אותו! פעם קודמת הם היו צריכים לחזור כי הייתה סופת שלגים ואי אפשר היה לעבור את הטרק! ילדים בני 10 עושים טרק אלפיני... איזה יופי לגדול במקום שטרק בין הרים מושלגים זה הטיול השנתי שלך ביסודי... מעניין מה עושים בתיכון, עולים על הר קוק??

אבל ביום השני ה"לבד" פתאום הפך למשהו יפה. אולי כי הערפל התפזר והרוטברן הפך למשהו יפה, כל הספקות שהיו לי לגבי האם בחרתי נכון לעשות דווקא את הטרק הזה ולא אחר התפוגגו להם (טוב נו, חוץ מהריס דארט, טרק אחר שנורא רציתי לעשות אבל בסוף לא יצא). הבנתי שהרוטברן הזה שווה כל צעד בו והוא משתנה כל הזמן, מבקתה מוקפת מפלים צעדתי לי בעמק אלפיני, קטע מוזר כי יש הרים סביבך אבל בגלל שאתה גם ככה גבוה אין בכלל עצים, רק עשבים אלפיניים נמוכים, משהו מקסים, מקסים בקדרותו המסתורית. העובדה שאין בכלל צמחיה גבוהה מאפשרת לך לראות את כל מה שמסביב, אגם טורקיז יפיפה, הרים מושלגים, קשת בתוך ענן שטיפות שמרכיבות אותו יצרו אותה... עליתי על פסגה קטנה לצד הטרק, טיפוס לא קל שבסופו ישבתי לי על הקצה, דקות ארוכות שעברו מהר ואני בוהה במחול הבלתי פוסק של ההרים והעננים, כאילו רבים בינהם מי יצא יותר מרשים. כל כמה דקות הנוף התחלף מערפל סמיך לפנורמה של הרים מושלגים, ושוב ערפל, ושוב כמה פסגות מציצות מבעד לעננים... ירדתי מהפסגה והמשכתי על הרכס. אחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם זה ללכת מעל העננים, עם שמים כחולים ומדהימים מעלי ועננים לבנים מכסים את העמק שנפרש תחת רגליי.

וילון לבן הסתיר את ההרים בצד השני של העמק וכל המראה האדיר הזה לא התגלה במלואו עד למחרת. מצד שני, עד כמה שהפנורמה הייתה אדירה, באותם רגעים קסומים של הליכה על רכס מעונן היה כיף "לזכות" בהצצות נדירות של פסגות עטופות ומוגנות בכיסויין הלבן. שוב פעם מצאתי את עצמי נודדת מהשביל, כפות רגליי (הכואבות אגב) צעדו במקומות שכנראה לא הרבה אנשים דרכו בהם לפניי, מצאתי לי סלע, ישבתי שם אולי שעה עם המצלמה, מחכה שהעננים יפתחו חלון להרים.

בערב השני גיליתי שבבקתה ליד (זאת של המפונקים שעולה פי 10) יש חתונה! חבורת קיווים מטורפים חגגו על שפת האגם בחליפות, שמלות ערב ו... נעלי הליכה. הקיווים האלה מגניבים. הם מטיילים מהחתונה, אז עם ילדים (לא משנה איזה גיל - הילד יודע ללכת, אז הוא יכול ללכת בטרק) כמעט עד המוות, לא משנה איזה גיל – הסבא  עדיין יכול ללכת, אז הוא יכול ללכת בטרק. עם מגניב הקיווים האלה.

ביום השלישי התלבטתי עם ללכת עוד יומיים כדי לחזור לגלנורקי (דרך טרק אחר, הגרינסטון) או לסיים באותו יום בצד הרחוק, ולקוות לטרמפים טובים. להזכירכם אני הייתי אחרי המילפורד, יום מנוחה, הקפלר, יומיים מנוחה והרוטברן עכשיו. סה"כ יותר מ120 ק"מ של הליכה ב10 ימים, לא המון לכל מיני אנשי מסעות-צבא-לוחמי-על, אבל בהחלט לא מעט... הברך שלי זעקה ברגעים אלו "עד פה! אני פורשת!" וצלעתי את הק"מ האחרונים עד יציאה לכביש, הגרינסטון כבר לא יחכה לי. בירידה האחרונה דמעות כאב חנוקות ליוו כל דריכה על רגל ימין אבל למרות הכאב, אין ספק שהיום השלישי היה מרהיב ביופיו, העננים התפזרו לגמרי וזכיתי לזוית ראיה שונה לחלוטין מיום האתמול ובסופו של דבר הברך נחה בשלווה כשחיכיתי עם האצבע שלופה על הכביש דרומית לעיירה מילפורד סאונד כשק"מ רבים מפרידים ביני לבין המטרה הסופית – גלנורקי, שם התחלתי ושם השארתי רבים ממטלטליי שלא התכוונתי לסחוב איתי בטרק. אחרי 15 מכוניות שעברו, אחת עצרה. נשמע מצוין? אז זהו, שלקח יותר מ40 דקות ל16 מכוניות לחצות את הקטע המבודד של הכביש דרומית למילפורד סאונד... המכונית ה16 התגלתה כהצלחה מסחררת כשבתוכה זוג קיווים זקנים מקסימים שעוד תפגשו בהמשך סיפוריי כשאבוא להתארח אצלם באי הצפוני. כן. יש מצב שאם אתם תופסים טרמפים בניו זילנד תתפסו גם מקום לישון בו, ארוחת ערב/בוקר/צהריים לפי הנדרש, הצעה לשיט בפיורד, בירות יין או ג'וינטים לפי גיל האוכלוסיה באוטו, או מגוון שירותים אחרים שהתושבים המדהימים של מדינה שלווה זאת יציעו לך. הנה פוסט א-ד-י-ר על הנושא שטיילת אחרת כתבה (אגב, התמונה בסוף – אני צנחתי עם אותו בחור דבוק לי לגב. פיצוחים!). אחרי שעתיים נסיעה נפרדתי לצערי מזוג הקיווים והמשכתי במסכת הטרמפים עם זוג אנגלים, איש עסקים מעיירה קטנטנה ליד קווינסטאון, 3 גרמנים שדאגו לי לארוחת צהריים וזוג היפים צרפתים שנדמה היה כי גידלו את התבואה הירוקה שלהם ממש בתוך הסוברו המתפרקת שהביאה אותי עד גלנורקי. wow עשיתי את זה. מאות ק"מ, 6 שעות ארוכות וטרמפ אחרון שהייתי בטוחה כי יסתיים ברע: ילד הפרחים כנראה חשב שהוא עוד בצרפת והתעקש לעבור כל הזמן לצד הימני של הכביש, ילדת הפרחים אמרה מידי פעם שהחוף הזה נראה נחמד להעביר בו את הלילה (חברה' קצת אחראיות! יש לכם טרמפיסטית שאמורה להגיע לאנשהו!) ואוטו הפרחים השתעל בזעם כל פעם שהעלייה הכי קטנה ניצבה מולו.

בסוף הגעתי. עייפה ומאושרת.